הולם להפליא

שני ראשים חלקי שיער וארוכי שיער עולים ויורדים בין הרגליים שלי.
האחת יונקת את הזין שלי בחדווה והאחרת מלקקת את הביצים.
אני מתענג על המראה שנשקף בתוך הפישוק שלי, בנוסף על העונג החריף והממלא ממילא, שמזנק בפולסים קצובים מקצות העצבים הרגישים ביותר אל מרכזי החישה והעונג שלי.
מבט אל המראה משקף לי את ישבניהן ואת החריצים הפעורים, שזמנם קרב ובא.

אני שב ומביט בפניהן היפות, בפיותיהם העסוקים, ובשיער החלק והארוך שגורם לי לחשוב על שנות ה60.
תוך כדי כל הסערה הזו פתאום מבליחה בי מחשבה משעשעת.
היא תחכה, המחשבה.

זמן מה לאחר מכן, אחרי שהמציצה הכפולה הפכה לשני זיונים נפרדים, בזה אחר זה, כשאחת מתבוננת בי בועל את השנייה ולהיפך. זמן מה לאחר שהגעתי גם אני לסיפוקי כשאני משחרר את מטעני אל פיה של הנמוכה שבהן. יושבים שלושתנו על המיטה. אני והגבוהה מעבירים בינינו ג'וינט. הנמוכה לא מעשנת. היא ילדה טובה.

אעלק

"אתן יודעות שיש לכן משהו משותף? " אני חוזר למחשבה ההיא ממקודם.
הן מתבוננות במבט שואל.
"אני מתכוון, חוץ מזה שאני מזיין את שתיכן, וששתיכן בנות אותו גיל וששתיכן אמהות"
הן ממשיכות להתבונן.
"שתיכן הייתן באותה תנועת נוער" אני שולף את הנתון ששעשע אותי כל כך בזמן שהן שקדו על מלאכתן הנאמנה.

"בני עקיבא?" שאלה הגבוהה את רעותה.
"שבט עצמאות" ענתה לה השנייה.
"וואלה? גם אני. איזה קטע".
וממשיכות להחליף מידע וחוויות משל היו שתי בנות שנפגשו בסמינר כלשהו. האחת הייתה קומונרית והאחרת ויתרה על שירות לאומי והתגייסה וכן הלאה וכן הלאה.

ואני מתבונן מחויך בחילופי הדברים ומציין שראשי הציונות הדתית לבטח היו שמחים לדעת אילו נשים חסודות וראויות יצאו מבית הגידול שלהם.


בצעירותי נטיתי להתרחק מדתיות ודתל"שיות.
הנטייה שלי הייתה ללכת על בטוח ותפסתי את האוכלוסייה הזו כפחות זמינה ופחות רלוונטית מבחינה מינית. מה גם שהנשים העדיפות מבחינתי היו אלו בעלות הקילומטראז', ואת אלו שהשתייכו לצבאות השם תפסתי כפחות מנוסות.
כמובן שהייתה זו טעות, אך מסוג הטעויות שתוקנו בשלבים מאוחרים יותר.

יש משהו מיוחד בהן, בדת ל"שיות. בעצם יותר ממשהו אחד.
המחשבה שהאישה המינית, היצרית, המשתוקקת, הזנותית, הנתונה, התנהלה רוב ימיה בצניעות ובהתכסות. גם כשהיא כבר משוחררת ומותרת עדיין נותר שם משהו אסור, אחר, של העולם שמעבר.

הפנטזיה על האישה הדתייה, על הצעירה שכבודה בנחבאותה, על מה שמסתתר ומתאווה לפרוץ מתחת לחצאית הארוכה, לשרוולים, למטפחת , לשביס. הפנטזיה הזו מתממשת מאליה, גם כשהאישה שמולי ואיתי בכלל לא הכירה אותי באותם זמנים של חייה הקודמים.

יש כמובן את המקרה המובהק של מי שחיה כדתייה או הנה ממש דתייה ומתאווה ומעזה ופורצת גדר תוך שהיא ממשיכה להיות חלק מהעולם האמוני באופן חלקי או מלא (טוב, נו. כמעט מלא) אבל על זה בפעם אחרת.

יש דתל"שיות, דתיות לשעבר. ויש חרד"לשיות, חרדיות לשעבר.

חברה יקרה שלי, חרד"לשית, נתנה סימנים בחברותיה (ובעצמה) שיצאו מהעולם החרדי, ובהתנהלותן המינית. לטענתה החלוקה בקרב הנשים הללו היא דיכוטומית של ממש. מחד ישנן נשים שעקבות החינוך הקפדני של נעוריהן הפך אותן ל א- מיניות שנגעלות מסקס ואינן מסוגלות ליהנות ממנו ומעדיפות להימנע ממנו.
ומצד שני נשים שהדיכוי המיני ארוך השנים יצר בהן תגובת נגד והפך אותן למוטרפות מינית שרק חיכו להתרת הרסן. ומשהותר, פרץ מהן בשצף קצף גל של תאווה ותשוקה שמאיים להטביע את כל סביבותיהן.
איני יודע עד כמה הניתוח הזה מדויק, אך חזקה עליה שהיא מכירה את העולם הזה טוב ממני. מה גם שהיא משתייכת למחנה השני, זה של השצף והקצף, ככה שבכלל אין לי חשק להתווכח.

יש משהו, אני חושב, בהתמסרות הזו, בנתינות, בהכנעה אל מול בורא עולם אל מול מלך מלכי המלכים, שמבקשות תחליף. שנוהה אל עבר קדושה, גם בהיעדר אמונה באותו אל. משהו שמחפש את ההכלה והקבלה המלאות, באמת ובתמים.
יש משהו, לפחות אצל חלק מהדתל"שיות שמגיע מוכן לסגידה, שיודע לחבר ולקשור את מעשה האהבה למקומות של נורא וקדוש ומלא וכביר ונאדר ורב חסד ואמת.
כאילו האינדוקטרינציה של ההתמסרות והנתינות עבדה, ועובדת גם בהיעדר ה' צבאות ובהיכנס גבר בשר ודם לנישה שהייתה שמורה ליוצר בראשית. בייחוד בולט הדבר בסיטואציות מיניות-רגשיות, שבהן באים לידי ביטוי עברה, וזעם ומשלחת מלאכי רעים.


המיזוג הזה של היראה והפחד מחד (מבית המדרש הליטאי) ושל האהבה וההתחברות מאידך (ע"ע חסידות) היא תמהיל מדהים כשמדובר באהבה, יראה והתמסרות אל הגבר, מושא התשוקה.
שלא לדבר על הקנאות וקידוש השם של הדתיות הלאומיות.
חשובנה, חברותיי, לאן הולכות כל התעצומות הללו כשהאמונה נגוזה.
וכי לאן תתעלנה המאמינות את כל הרגשות האלו בהיעדר קבלת מרותו של היושב במרומים.

הרי מישהו צריך ליהנות מכל המטענים הללו, האין זאת ?