הולם להפליא

שני גופים עירומים, מבריקים וחטובים מוטלים במרכז המיטה הסתורה.

חזותיהם מתנפחים ומתרוקנים , קול של נשימה איטית ועמוקה נבלע בצלילי המוסיקה ששימשה עד לפני רגע כנותנת הקצב להתרחשות יצרית ומשולחת רסן.



היא עוברית, הוא פשוט איברים.

עדיין לא בשלב בו מנסים להתאושש, עדיין בשלב של השקט שאחרי הסערה.



זמן הדממה הדקה

של אחרי המולת התנגשות גופיהם,

של אחרי צעקות אביונתה,

של אחרי נהמות התפרצותו.



ליבותיהם בוערות, נסערות.

ליבתו וליבתה. רוחשות ויוקדות.

הדהודן הפנימי, החרישי, מקהה את כל רחשי העולם החיצון שמנסים להבקיע דרך מבעד לחלון מוגף.





טיפות זיעה מאוחרות נובעות על עורו.

אדמומית מסומנת בקווי מתאר של כפות ידיים גדולות מתחילה בדהייתה האיטית על ישבניה.

ריחם הסמיך ממלא את חלל החדר.

משכר את השיכורים ממילא.



עיניים נפקחות, נפגשות, מחייכות.

השפתיים נפוחות, נשוכות, מחייכות.

פנים למודי עונג, מחייכים.

גוף שבע ומרוצה, מחייך



חיוך עמוק, אסיר תודה, אוהב.





מושך שמיכה מהרצפה – מכסה אותה.

שיערה נשפך אל מעבר לשפת המיטה.

הוא בוהה בתקרה.



כעת, שום דבר כבר לא לוחץ.

עכשיו, כבר לא בוער