איזון פוטנציאלים שכזה. הסערה שבחוץ מתכתבת עם הסערה שבפנים. רעמים מרעימים משום מקום, ברקים מבריקים במפתיע.
"כמו זיון בטירה של דראקולה" היא אומרת תוך שהיא רוכבת ועפה, כשהאור העז של התחככות עננים ניתז מגופה בזמן התחככות האגנים.
זה מתחיל עם פוך. כבד, אמיתי. כזה ששומר מהקור. מהאויב הנצחי שלי.
זה נמשך תוך טיפוס במעלה המעלות עד ויתור על כל כסות, עד היפתחות והתמלאות הנקבוביות שלי, עד בקיעתן של טיפות זיעה.
הזמזום שבראש מוקהה לזמן מה, התמונות מתחלפות. בחוץ השמיים משתוללים בקרשנדו לא נשלט, מדגימים את העוצמה הגלומה בהם. העוצמה הלטנטית לרוב.
כמו היו אדם מאופק המקפיד בדרך כלל על שליטה עצמית ופאסון, שמשהו בו בקע וכל העוצמה והטירוף יוצאים ממנו בשטף ושצץ, בסער ופרץ, ברעש גדול, באותות ומופתים.
היא נפרטת ונטרפת, אני מזהה את הנקודה, אוהב לראות אותה שם, אוהב לדעת שאני הוא הפורט על מיתריה, המטריף את נשמתה.
עכשיו ניתך גשם חזק, בוקע מבין העננים. הוא חיכה שם כמו מתאפק. עצור וסכור.
נבנה ונבנה, נאסף ונקווה, נותן לרעמים ולברקים למצות את המופע שלהם, להאיר והרעיש, להסעיר ולהעיף.
והוא ניתך, בזעם מיני, בשאון אין קץ, כאילו לא יחדל להכות לעולם.
היא מחייכת, מרוחה ודבוקה.
אני אוסף אליי, אוסף אותי, מצמיד גוף לגוף.
פעימות מהירות עודן מהדהדות.
בחוץ הסופה, והיא אסופה.
לפני 13 שנים. 12 במרץ 2011 בשעה 11:32
