ארנבות התהילה, זיעתן אפר וולקני.
מתנהלות להן בנהרות הבוץ החם, נסחפות לאטן עם הזרם העכור.
מחכות לשעתן.
הרומשים הנקבצים על הסלעים הסגולים שממול, קוראים בשמו של משיחם מרובה העיניים.
זה שפורח בימי הרוע ופגיעתו אנושה וכואבת.
והיא שואלת איזו צורה יש לגללי הדובים, אם דומים הם לגללי הסוסים, או מתכדרים להם כגרסא משודרגת של גללי עיזים.
הצוענים משוטטים ברחובות העיר החדשה במרכבתם ומחפשים מגויסים חדשים.
ילדים החפצים להימלט ממשפחותיהם נמכרים לשם הכשרתם כבולעי חרבות ומהלכי גחלים.
לחשים וכשפים סביב מדורה לילית, מדורת לילית. מקרבים ומרחיקים, משתחלים לתתי מודע ומגיחים בחלום.
הגיעה עת אחרת, הגל עולה.
האוצרות שנקצרו ולוקטו בקרקעיתן של תהומות מותמרים לכדי עוצמה עצומה במעלה הפסגות.
שלוש נקודות היא ראתה. שלושה חודשים שיעברו מאז.
תשע שנים ידעה לומר רעותה, שתיגמרנה בזה הזמן.
נהר הבוץ הופך את כיוונו, מצליל מימיו בהדרגה הולכת ומואצת.
הזרימה האיטית והעכורה, העצלה, משתנה ומשתקפת לה. נבלעת בצלע ההר רק על מנת לפרוץ מפסגתו כגייזר רב עוצמה, שמעיף, שורף, מחטא ומטהר.
בשעות המוקדמות של כל בוקר מתרכזות האנרגיות לשיא שאין כמוהו בכל שעה אחרת.
זו שעת הרצון האמיתית, זו שבה משנים דברים בכוח המחשבה, זו שבה מתבצעות ההטלות וההשתלות.
עגלת הצוענים משלימה עוד סיבוב, ואיתה המרקדים לעתיד, שיילמדו לחולל עם דובים.
הם כבר יידעו לומר לה איזו צורה יש לגלליהם.
ארנבות התהילה ממשיכות במסען.
מחוץ לנהר, אל דרך עפר ישנה ונטושה,
משילות מאחוריהן פירורי בזלת.
צחותן וברותן מתגלות לאיטן מתוך קרעים בכסותן האפורה שחורה. המושלת, הננשלת.
לפני 13 שנים. 19 בנובמבר 2011 בשעה 7:03
