הולם להפליא

מטיל עליה את מלוא כובד משקלי,

ממלא אותה בכל גודלי, עד תומה ועוד, ועוד קצת.

מצמיד אותה אל המיטה, מועך אותה ביני ובין המזרן.

האגן מפמפם, עולה ויורד, ואני נועץ, ננעץ, קשה ועמוק ופנימה,

אל לב הוויתה, אל מרכז גופה.

הגודל קובע.

והגודל גם מקבע,

מקבע אותה למקומה, עוטף מבחוץ, ומייצב מבפנים, ממסמר אותה למקומה עם עמוד תומך פנימי.

היא נתונה, שייכת, בעולה. מתמסרת ונכנעת.

מניחה לי לעשות בה כרצוני, רוצה שאשתמש בה, מתענגת על התנהלותי בתוכה ומסביבה ומעליה.

המהלומות שלי בתוכה מתגברות ומתעצמות, מכות ומטלטלות את כל כולה.

אני נוטף, הרטיבות שלנו נמסכת ומתמזגת.

היא מקובעת למקומה בלי יכולת לזוז,

ובכל זאת,

בו זמנית,

היא עפה.