מטופלת ותיקה מגיעה היום לטיפול.
בכל השנתיים שאני מכיר אותה למדתי אותה פנימה והחוצה.
בשבילה, השעה שהיא שוכבת על מיטת הטיפולים זה לא רק זמן להתנתק אלא גם זמן לפרוק. לדבר, לספר ולשתף.
אז אני יודע שהיא ובעלה כבר לא, ונשארה רק הביורוקרטיה המתישה. והמסכנה, איך לומר... חמה. לא. לא חמה.. בהשוואה אליה, גחלים לוחשות יהיו קוביות קרח.
היא רטובה (ולא מטאפורית) ורותחת כמו לבה שהולכת לשטוף את פומפיי.
ועם כל נגיעה, מקצועית ככל שתהיה היא התנשמה בכבדות, נאנחה, וכשלא יכלה להכיל את המגע היא פלטה גניחה קולנית שעוררה את השד שבי.
והוא התעורר רעב, מחפש מזון, ועל המיטה מולי מונחת ארוחת ערב מטריפה ובצידה קינוח.
דא עקא, הוא יודע שמהארוחה הזאת הוא לא יהנה.
אסור לו.
אפילו לא טעימה קטנה. יש לו גבולות מאוד ברורים בקשר לסעודה על מיטת הטיפולים.
ואני בין הפטיש לסדן...
הוא רעב, והיא מתחננת שיטעמו ממנה.
החלטתי לשנות כיוון. ז"א, העיסוי ימשיך אבל יתובל בהמון סנסואליות.
המגע היה יציב והדוק יותר, התנועות ארוכות יותר, קצות האצבעות גנבו עוד סנטימטר כשנכנסו מתחת לסדין, היד התהדקה על העורף ותפסה באגרסיביות גבולית קווצת שיער, והמסכנה בקושי עמדה בזה.
בניסיון נואש שלה לשלוח אלי יד תועה התרחקתי ממנה עם חיוך כמעט שטני.
את לא תגעי.
את לא תקבלי.
לא ממני.
לא כאן.
לא היום.
סיימתי, נשקתי לה קלות על המצח ויצאתי מהחדר.
כשחזרתי כבר הייתה לבושה, סמוקה ודיס-אוריינטד למהדרין.
האם נהנתה? על זה תענה השלולית שהיא השאירה לי על המיטה.
שלישי של שלוליות 