יומן מסע

לפני חצי שנה משהו הרגשתי שמשהו השתבש אצלי.

זה התחיל כשלא הייתי מסוגל להעניק כאב כבעבר.

כל אנחת כאב שלה הייתה שולחת אותי לימי המלחמה הראשונים. 

לא פאקינג אזעקות, לא קולות ירי, אנחת כאב שלה,  שעד לפני זמן מה הייתה כמו עוד שיר בפלייליסט המדיטציה שלי, הייתה שולחת אותי במעלית לגיהנום הפרטי שלי. כך קראתי לזה אז.

לא היה לי מושג בכלל מה מחכה לי מעבר לפינה.

אז אותו גיהנום פרטי (שם, אני יודע שאפגוש את רובכם), שכלל התקפי החרדה (שהיו לי זרים לחלוטין),  התרככות, התכנסות, השתבללות, פרצי בכי,  ורצון עז לברוח מהמקום של המעניק...

בכיתי והיא חבקה אותי, הקאתי והיא קלחה אותי, הכילה אותי, עטפה אותי, והרגשתי כמו תינוק שציצי עבורו זה רק שקית אוכל.

אבל אז זה החמיר ואת כל הנ"ל, החליפו התקפי זעם.

ואני לא בחור אלים...

הדברים שיצאו ממני גרמו לי להבהל מעצמי.

לא היה לי מושג שגדלה אצלי מפלצת.

אחת כזאת שמגיעה להכאיב אבל לא בקטע טוב.

פחדתי מעצמי

פחדתי ליצור מגע

פחדתי להיות בסיטואציה בה אצטרך לרסן אותה.

ברחתי 

ברחתי ללילות בלי שינה

לסמים

לאלכוהול

לכדורים

לכל מה שחשבתי שיהרוג את המפלצת ההיא.

אבל אלה רק האכילו את הכלבה.

יצאתי מהבית

לא יכולתי לשאת את המחשבה שבמבט אחד אני יכול לשתק מפחד את הילדים שלי.

יצאתי להורים

ומשם לחברים

נדדתי לאחים

שוב להורים

ותמיד סגור

לבד

עם עצמי

שבעה מדורי גיהנום עברתי בלבד הזה.

לילה אחד היו לי חלומות ביעותים. לא שזה היה מוזר עבורי לקום רטוב, מזיע את החיים שלי מסיוט שהורכב מתמונות וקולות של אותו יום לפני שנה וחצי.

אלא שהפעם קמתי וקלטתי שהשתנתי על עצמי. 

בן 43, סהכ בריא, מאוד חזק,  שקישט את המיטה בבית של חבר שלו בכתם צהבהב בגודל של הכינרת ועוד בימי הזוהר שלה. 

אמרתי לעצמי שמפה אחד משני הדברים הולכים לקרות.

או שאני נפרד מהעולם או שאני יוצא לקרב על החיים שלי, שבסופו לא מובטח לי שאנצח, אבל מובטח לי שלא אפול בקרב בלי להלחם עד טיפת הדם האחרונה- תרתי משמע. 

אני נלחם יום יום.

יוצא לעבודה 

חוזר לילדים

חוזר להיות אבא

חוזר לשתף

חוזר לכתוב

בוחר בחיים

מסתכל לשדים בעיניים ואומר לבני הזונות האלה שאם את יהורם גאון לא מנצחים,  אז אותי? השד שסרסר באמא שלהם? נו come on....