יומן מסע

לפני שנים סעדתי בן משפחה שלי ששכב על ערש דווי חולה במחלה סופנית.

באחד הלילות בהן היינו יחד,הוא היה חסר מנוחה בצורה קיצונית. הוא אמר לי "הלילה זה הלילה האחרון. לא אזכה לבוקר". נפרד ממני וצרח את נשמתו מכאבים במשך כל הלילה.

המדדים שלו החלו לצנוח בסביבות השעה 03:00 וחשבתי שהגיעה השעה להתקשר לילדיו שיגיעו להפרד, וכך עשיתי.

ילדיו הגיעו, אחיו, כולם מסביב למיטה.

השעה הייתה 05:00 והחלטתי לרדת לנסות לתפוס תנומה ברכב שבחניה.

עצמתי עיניים עד השעה 07:30, וכשנאמר לי שאין שינוי במצבו והוא ישן החלטתי לנסוע הביתה. בסביבות אחהצ התקשרו והודיעו לי שהוא...

ער. 

ער? 

חזרתי לבית החולים בערב בסביבות השעה 19:00 נגלה לעיניי מחזה הזוי.

בן המשפחה יושב על המיטה, מחייך, מתקשר, מדבר, מתלוצץ, כאילו הוא לא היה עם רגל ושני שליש בקבר אך לפני מספר שעות.

לא הבנתי מה אני רואה.

נס רפואי? 

נס אלוקי? 

מה לעזאזל קורה פה???

סיימתי את הביקור ב21:00 ונפרדנו בחיוך ונשיקה.

ב02:00 התקשרו להודיע שהוא נפטר.

איך? 

הרי הוא היה אמור להפטר לבית עולמו אתמול! ועוד, הרי הוא ישב אך לפני כמה שעות כאילו אין לו רבע מיליגרם של סרטן בריאות, בלבלב, בכבד ובראש.

את התשובה קיבלתי עם ההסבר לציטוט מתהילים.

"תוסף רוחם יגוועון". קרי, רגע לפני המוות יש אנשים שמקבלים תוספת רוח. ולכן אל יקשה בעיניך שהוא ישב, תקשר והתלוצץ כאילו מעולם לא חלה. 

וגם אני קיבלתי רק אתמול מתוספת הרוח, רק כדי להתבשר היום על לכתו הפתאומי של חבר, שהיה ועודנו לי כאח. 

נוח בשלום על משכבך אחי היקר

לעולם נפשי חולת אהבתך.