אני נכנס אליה לדירה
היא ממתינה לי על הברכיים, ערומה,
מולי, עיניים פקוחות בוהות בשטיח,
שקטה.
לא צריך לומר לה כלום היא כבר יודעת.
הנשימה שלה מואצת, ואני מרגיש איך קירות החדר מגיבים למתח שבינינו.
אפילו האוויר עצמו מתכווץ, מתרכז, מחכה לצעד הבא שלי.
אני מתקרב עוד חצי צעד. אם הייתה מיישירה מבט הייתה רואה את הבליטה שמאיימת לקרוע את המכנסיים שלי.
ואני קרוב אליה אבל לא נוגע. רק נוכח והנוכחות שלי עוטפת אותה כמו צל.
אני רואה את הרעד בזווית שפתיה.
"זה מה שביקשת, נכון?" אני שואל בקול נמוך.
"להיות מתנת יום ההולדת השימושית שלי"
השקט שלאחר מכן אומר הכול.
היא מהנהנת, ואני ראיתי רק את הרעד שאוחז בצווארה. ספאזם של שריר שיודע מה מצפה לו.
אני עובר מאחוריה, האוויר נושף קלות על צווארה,
והגב שלה מתקשח לרגע, כאילו כל עצב בגוף שלה ער.
"אל תזוזי," אני לוחש, והיא מתקנת את עצמה מיד.
הטון שלי רך, אבל אין בו שאלה.
היא נשארת במקומה, מתוחה, דרוכה,
וכל שנייה הופכת ארוכה, מתוקה,
כאילו כל היקום עצר לנשום יחד איתה.
אני מרים את ידה בעדינות, מסיט קו של שיער מצווארה, והמגע הקטן הזה, שכמעט ולא קיים, מרגיש כמו פקודה.
היא סוגרת עיניים, ואני רואה את ההכנעה השקטה הזו שזועקת לי "פחד" ולוחשת לי "אמון".
אמון עמוק, מלא.
אני מחייך. אבל היא לא רואה.
לא הרשתי לה לעצום עיניים ובטח שלא להיישיר מבט.
אני מתכופף ולוחש לאזנה "ילדה טובה, כמעט.",
וצמד המילים האלה הופכות למגע של אש וקרח עבורה.
ההבנה שלסטייה הקלה תהיינה השלכות מחלחלת אצלה.
המשך יבוא....