רגעים קטנים של נשלטוּת

לפעמים הפתרון

לכל הקולות שבראש

היא כף רגל אחת

בתוך הפה.

אחרי החיסול

התמלאתי 

בגאווה לא שלי

זו גודשת לי את חלל החזה

מציפה את קצות האצבעות שמתאגרפות 

סביב ידית של חרב דמיונית

משספת את ראשו של אדם 

שאינני מכיר

יש לי חלום,

שכל הטילים יהפכו לפלאגים - 

ויכנסו לי לתחת.

יש לי חלום,

שהצלף יצליף,

וילמד אותי לקח.

שכל הסוליות יצמחו עקבים - 

וידרכו עלי.

שהגריז יהפוך שעווה

ויצרוב סימן עם מטרה

על הגב שלי.

יש לי חלום,

שקָשַרים יקשרו 

שנגדים יורידו התנגדות - 

ושכלבי תקיפה

ירדו על ארבע.

שכל התרעה תהיה הזמנה

להכנס תחת השולחן

ולמצוץ את בהונותייך.

יש לי חלום,

לאייש כלי טייס זעיר

להעלם בכוס שלך - 

ולשמוע ממרחב מוגן

קולות של פגיעה מדויקת.

יש לי חלום,

שכל הטילים יהפכו לפלאגים - 

ויכנסו לי לתחת.

יש לי חלום,

שהכל כבר יהיה שפוי, 

בטוח 

ובהסכמה.

היום התקשרו אלי מהצבא. 

נשטפתי זיעה קרה.

קול של מישהי ממש צעירה בצד השני של הקו:

״אני פונה אליך כי מקימים אוגדת לוחמים חדשה״ 

כל מילה עוצרת את כל העולם.

״השם שלך עלה״

למה הוא עלה? 

אני לא עושה מילואים כבר כמעט עשור.

קיבלתי פטור. אני פטור.

אני לא רוצה לחזור.

לא רוצה.

״זה מעניין אותך?״ היא שואלת, מצפה לשמוע את התשובה הברורה מאליה.

המדינה שלך במלחמה. 

היא מציעה לך את הזכות להצטרף לכוחות הלוחמים.

לא רוצה.

לא רוצה.

לא רוצה.

ציונים התפקדו !

גברים התפקדו !

גיבורים התפקדו !

לא רוצה.

לא רוצה.

לא רוצה.

״לצערי״, אמרתי, ״אני לא מעוניין.״

עונה לה כאילו הציעו לי חבילת אינטרנט של הוט.

שתיקה.

משתמט, חלש, פריוילג, סוציומט, רכרוכי, פרזיט.

״אוקי.״ היא עונה.

מדמיין שהיא עושה לחברות שיושבות לידה פרצוף.

״אני אציין את זה״ 

היא אומרת.

היא כותבת ליד השם שלי:

״לא מעוניין״

אבל אולי היא בעצם כותבת: 

״לא מעניין״

על הגדר

כולם רצים לשכב

ולספר לחבר'ה

ואני, פרוצה -

רגל פה, רגל שם.

אני מסתכל מהעורף.

אולי מהצד.

לא מהחזית.

כי בחזית לא רואים. 

רואים, אבל מקרוב מידי.

בחזית יש את הזיג. את הזיק. את הזעם.

בעורף רק השיער סומר.

כשאתה שם, מעליך הקסדה, מתחתך המגף, מלפנים הכוונת ומאחוריך החבר שלך.

כשאתה שם, מעליך מסוק, מתחתיך תרמילים, מלפניך מטרה, מאחוריך חיפוי.

בעורף האשמה. החרדה. הרצון לשכוח. 

בחזית הם מתחבקים, הם ביחד, הם בפחד, הם ברעל, הם למען.

כשאני כאן, אני מרגיש שבא לי להחזיק בו. 

רק קצת, ללטף את הברזל השחור הזה. להעביר את האצבעות מתחת לתריס על המכלול, שירגישו לרגע את השמנוניות הגרגירית של הסולר והשמן וקצת אבק ואבק שריפה. לאחוז ביד אחת, כשאגודל חודר את הידית והאצבעות תופסות את המתפסים, להצמיד אותו לצידי הגוף, כשהנועלן ננעץ לי מתחת למותן באותה נקודה שהופכת לרגישה מהמכה החוזרת.

לסגור את הכת. וקליק, לפתוח אותה שוב ולשחרר את מלוא המשקל כך שהוא דורך את הרצועה, כשזו חורכת ומצליפה לי בעצם הבריח.

תחושות של מטרה, של משמעות.

משהו צמוד. רכוס. מתוח. הדוק. מכוון. קרוב אצל עצמו.

קשה לוותר על זה.

אבל אי אפשר לאהוב עם זה.