זה היה סתם יום רגיל במשרד. אנחנו עובדים אחד ליד השניה. מחשב ליד מחשב.
תקתוק המקלדות נשמע באופן קבוע, ממלא את חלל הסטודיו.
ברקע גלגלצ. שיר פופולרי כלשהו. זה חלל קטן, מולנו יושב מעצב נוסף, עיניו שקועות עמוק במסך.
אני תקוע עם הפרוייקט שלי… המוח שלי ריק מכל רעיון יצירתי…
ניחוח השמפו שלה פתאום מגיע לאפי… היא תמיד מגיעה מאוד מוקפדת, לא בקטע מתאמץ - משהו בה כאילו נקי תמיד, נינוח תמיד. והריח של השיער שלה… וואי … משגע אותי.
היא מתקדמת במרץ על הפרויקט שלה כמובן. מעיף מבט על המסך שלה. האמת, לעיצובים שלה אף פעם לא התחברתי. היא הגיע היום עם גינס צמוד. ומגפיים. שחורים. עם עקב גבוה. ודק. סוג כזה של מגפיים שלא נהוג לראות סתם ביומיום. אני חושב לעצמי, אולי היא מרגישה נמוכה…
העיניים שלי נודדות אל מתחת לשולחן כל הזמן… היא מניעה את רגליה באיטיות תוך כדי שהיא מקלידה. שני עקביה נעוצים בשטיח שלרגליה, מאפשרים לה להתנדנד על כסאה, קדימה ואחורה.
דלת הסטודיו נפתחת בעוצמה והבוסית שלנו נכנסת בסערה, צועדת לחדר שלה בקצה החלל. המתנדנדת שלידי מזדקפת מיד, מפזרת את שערה ואוספת אותו מיד בגומיה הדוקה, מסקלת את רגליה.
ריח השמפו שוב מטלטל אותי…
המחשב שלי הפסיק להגיב.. אין רשת… הכבל של הרשת שוב התנתק… לפעמים היא בועטת בו בטעות.
אני אומר לה שהכבל יצא. היא לא מגיבה. אומר לה שוב.
״בעטת בטעות בכבל והוא נשלף.״
״שמעתי.״ אמרה בשקט.
״רד לשם ותחבר אותו שוב״.
בלעתי את הרוק.
הסעתי את הכיסא לאחור. ירדתי על ברכיי והורדתי את ראשי אל מתחת לשולחן.
התקדמתי מעט. כעת אני קרוב מאוד לרגליה. כתפי נגעה בירך ימין שלה. הירך הרגישה שרירית. חטובה.
קימרתי את גופי וזחלתי עוד קצת אל מתחת לשולחנה. חוד מגפייה מתחת לסנטרי. היא מנענת את הרגל ובועטת קלות בצווארי. היא לא אומרת מילה.
אני מפסיק לנשום. ומכנסיי מתחילים להמתח.
שולח את גופי עוד קדימה בכדי להגיע לכבל.
סולייתה מונחת על חזי. היא ממש דורכת עלי. ראשי מסתחרר. היא מפעילה לחץ עם המגף. אני מרגיש כעת את העקב שלה, מפלס את דרכו בתוך העור שלי. גבי נדבק אל הקיר שמאחוריי.
הכאב חד. מענג. כל כך מענג. אני לא חושב על כלום.
המגף שלה נכנס אל הפה שלי. הלשון שלי מיד מנדבת את עצמה ללקק את השפיץ החד.
אוחז בידיי את הרגל שלה.. מתמסר… כאב חד במפשעתי… היא דורסת את הביצים שלי עם רגלה השניה.
אני עומד לגמור.
הבוסית יוצאת מחדרה וצועדת אלינו. היא מיישרת את רגליה ומזדקפת.
אני מתאושש, ומחבר את הכבל.
זוחל החוצה מתחת לשולחן. מרים את עיניי אליה. היא מעבירה יד על שערי ולוחשת לי:
״כלב טוב״.
מתיישב חזרה אל אל מול המחשב.
פתאום יש לי רעיון.