אני מסתכל מהעורף.
אולי מהצד.
לא מהחזית.
כי בחזית לא רואים.
רואים, אבל מקרוב מידי.
בחזית יש את הזיג. את הזיק. את הזעם.
בעורף רק השיער סומר.
כשאתה שם, מעליך הקסדה, מתחתך המגף, מלפנים הכוונת ומאחוריך החבר שלך.
כשאתה שם, מעליך מסוק, מתחתיך תרמילים, מלפניך מטרה, מאחוריך חיפוי.
בעורף האשמה. החרדה. הרצון לשכוח.
בחזית הם מתחבקים, הם ביחד, הם בפחד, הם ברעל, הם למען.
כשאני כאן, אני מרגיש שבא לי להחזיק בו.
רק קצת, ללטף את הברזל השחור הזה. להעביר את האצבעות מתחת לתריס על המכלול, שירגישו לרגע את השמנוניות הגרגירית של הסולר והשמן וקצת אבק ואבק שריפה. לאחוז ביד אחת, כשאגודל חודר את הידית והאצבעות תופסות את המתפסים, להצמיד אותו לצידי הגוף, כשהנועלן ננעץ לי מתחת למותן באותה נקודה שהופכת לרגישה מהמכה החוזרת.
לסגור את הכת. וקליק, לפתוח אותה שוב ולשחרר את מלוא המשקל כך שהוא דורך את הרצועה, כשזו חורכת ומצליפה לי בעצם הבריח.
תחושות של מטרה, של משמעות.
משהו צמוד. רכוס. מתוח. הדוק. מכוון. קרוב אצל עצמו.
קשה לוותר על זה.
אבל אי אפשר לאהוב עם זה.
