רגעים קטנים של נשלטוּת

שני הומלסים נכנסו לבר.

האחד ביקש, 

קיבל, 

השפיל מבטו,

והלך.

השני הניח עצמו,

את שיפולי בטנו, 

סנטרו הכפול,

רגלו הנפוחה

ואת עינו העצלה -

נעץ בנו 

את שיניו 

החדיר לבשר הפיצה

עד שאני 

השפלתי מבטי.

ערמת שעונים שלא מראים את הזמן,

שלט שלא יכול לשלוט על כלום

ושלושה דילדואים משומשים.

ועל מרגריטה בערב הזה :)

מתחיל פרק חדש בדירה חמודה ויפה עם אור וחלונות מהממים.

בדרכי לקפה אני מבחין

בבועה אחת

כלואה

בכוס חצי ריקה

שנשכחה על המדרכה

״מה הטלגרם שלך?״ היא שואלת.

״@Rare_Apple״

אני אוהב כשעוברים לטלגרם. זה אומר שיש הזדמנות לשיחה נורמלית.

״שלום כלבה, זו המלכה ******.״

״שלום לך המלכה *****״

אני נדרך מהתרגשות.

״שלח תמונות״

אבל כבר שלחתי.. מוזר. בטח היא רוצה לוודא זה אני - אותו אחד שהיא דיברה איתו בכלוב. יש לי אלבום מוכן עם תמונות שלי. לא מדהימות אבל סבירות. אני נראה טוב ומצטלם פחות.. בוחר 5 מהן ושולח.

עוברת דקה.

״יופי כלבה. שלח לי תמונה שלך על ארבע״

״המממ… אני בבית קפה אז לא כל כך יכול״

״שלח תמונה שלך בבית קפה״

אוקי. היא בטח רוצה תמונה שלי מעכשיו. כאילו לוודא שאני זה אני באמת.

קשה להיות אשה במרחבים האלה. אני מבין, מסתובבים פה כל מיני סוטים ודוחים.

מרים את המצלמה, מכוון לסלפי, מסתכל למצלמה ולא למסך (כמו שלימדו אותי פעם) ושולח.

״איך תרצי שאקרא לך?״

״המלכה ******״

״אוקי המלכה *******. אפשר לשאול מאיפה את הארץ?״

״תכניס אצבע לפה״

״לא הבנתי 😄 את רוצה שאצטלם עם אצבע בפה?״

״שתי אצבעות״

שתי אצבעות בפה.. אוקי. יש פה אנשים לידי. המממ

בודק שהם לא מסתכלים, שוב מרים זריז את הטלפון לוחץ מהר.. יוצאת תמונה מטושטשת קצת, שלי עם אצבעות בפה. שולח.

״סרטון״ כותבת בקצרה. ״דחוף אותן עמוק״.

מתרגש. 

מרגיש שעברנו לדיאלוג בדסמי מחרמן.

קצת בעייתי לצלם וידאו שלי מפנגר לעצמי את הפנים באמצע בית קפה. אבל חשבתי יאללה נו,זה מדליק דווקא. מוודא שאף אחד לא מסתכל, פותח וידאו, מסתכל למצלמה, דוחף שתי אצבעות עמוק לתוך הפה, מושך אותן החוצה לאט, דוחף שוב ומוציא. 

סטופ. 

שתף. 

שלח עותק עם טיימר.

״לא מצליחה לפתוח״

שולח שוב.

״לא נפתח״

שולח בלי טיימר.

״יופי כלבה״

״אני שמח שאת מרוצה ממני 😄 איך עברה עליך השבת בינתיים?״

נקודה כחולה של אונליין.

וי אחד. וי שני.

אוקי. אולי עסוקה. מחכה כמה שעות.

״המלכה *******? האם אפשר לשאול אותך שאלה?״

המלכה אונליין.

וי אחד, וי שני.

המממ. טוב. מחכה עוד כמה שעות.

״אם לא מתאים לך, אשמח אם תגידי. גוסטינג זה מבאס…:)״

וי אחד, וי שני.

אחכ ראיתי שחסמה אותי בכלוב. 

זה כל כך פוגע העניין הזה. אני עובר על כל השתלשלות האירועים, ובודק אם עשיתי משהו לא בסדר, אם עברתי איזשהו גבול. אני מאוד ביקורתי עם עצמי. אבל אין כזה. שום דבר...אנחנו מנרמלים כל מיני מושגים פה, וזה בסדר כי אפשר באמת להנות מהם כפרקטיקות של שליטה - השפלה, ניצול, החפצה. אבל התחושה כאן היא אדישות. זה כל כך מרוקן.

כי בואי, אני לא באמת כלבה ואת לא באמת מלכה. תמיד חשוב לזכור שיש מישהו או מישהי, עם רגשות, עם פגיעוּת, בצד השני. 

כשליקקתי לך את אצבעות הרגליים, 

הן היו קרות ורכות

נישקתי אותן

הן החלו לפלס את הדרך בין שפתי למעמקי הפה שלי

הבוהן שלך נחה לי על הלשון

וטעמה עדין מלוח-מתוק

שולי הפה שלי החלו להתרחב לכדי כאב ממכר

כשאת חודרת לתוכי -

עיניי החלו מתגלגלות כלפי מעלה 

התודעה שלי נאלמה, ואני, כולי עור ושריר

חלל ראשי הופך לנרתיק רטוב

עבור כף רגלך, שמגיעה כבר עד הגרון

אני קורס על ברכיי בבת אחת

מחזיק בשולי הספה על מנת שראשי ישאר יציב בזמן שאת מזיינת אותו

לחיי כבר חושבות להיקרע 

ומבעד לסחרחורת אני מבחין בפנייך שנהנות וסקרניות לדעת

מהו עומק התוך

שאעמיד לרשותך.

כשאין לא נענתה
ואין לא נפתחה
ואין לא נקראה
זה סימן שאתה בודד

הרהורים על נשלטות.

קודם כל להיות נשלט זה תואר שצריך ללמוד אותו. צריך לתרגל את זה, ולהתרסק מספיק פעמים על המציאות כדי לדעת מי אתה. זה אומר להחשף, ולהיות מוכן להביט היטב על מה שמאחורי המגננות.

פעם אמרו לי שכל מי שבכלוב, כנראה חווה משהו בילדות ובגלל זה הוא הגיע למצב שאלימות או השפלה הפכו לצורך. ויותר מזה - לתשוקה. מאוד כעסתי על האמירה הזו… הרגשתי שהיא ממסגרת את הבסדמ כסטייה מהנורמה. סטייה כזו במובן המבאס, סטיה שהיא טעות.

אבל, אולי היא באמת כזו. אולי כדי להיות באמת חופשי, במקום שבו יש גם השפלה וגם תשוקה במקביל, צריך להיות בשלום גם עם כעס ואשמה. 

מכשול נוסף הוא כל נושא הפורנוגרפיה והפנטזיה - אני כורך אותן יחד כי לצערי הפורנוגרפיה מספקת מימד ויזואלי ממשי לכל הפנטזיות… השולטת המשמעותית הראשונה שפגשתי (וקרעה לי את הצורה בקטע טוב) אמרה לי, שכשאקום בבוקר ארגיש מוזר. מרוחק. זה קורה כי אחרי שפנטזיה מתממשת יש טעם לוואי. לומדים את זה היטב בלימודי עיצוב - כשרעיון יוצא ממרחבי הדימיון והופך למשהו מציאותי הוא כורך בתוכו טרגדיה. זה קורה כי המציאות לא נועדה להחזיק את הפנטזיה - ולהפך.  

פגשתי בשנתיים האחרונות נשים מדהימות. ממש. מחוברות, רכות. יש לנשים, בזכות הטבע ובאשמת התרבות את היכולת המדהימה הזו לשהות בתוך אי-נוחות. דיאלוג בדסמי טוב זו מקום שבו נוכחים זה לצד זה כאב והנאה, פנטזיה ומציאות, מתח ורכות. אני חושב שזה מורכב מידי לגברים. לפחות לי… כאילו פאק, אין לי מושג אפילו איפה להתחיל. אולי בגלל זה אני נשלט…