הכל נהפך לי לנורמה, כבר הרבה חודשים שלא נכנסתי כי לא היה לי מה לעבד.
הכל היה מובן לי.
המציאות.
את.
אני.
אנחנו.
ולפני כמה שבועות הכל השתנה.
קמנו בבוקר, עד שסופסוף הצלחנו קצת לאסוף את עצמנו וקצת לסדר את הבאלגן של הבית, של החיים שלנו.
וכל מה שתכננו, זה לעלות למקום שלנו שם בצפון, על הגבול, במוצב הנטוש ולקשור, לקשור שזה השקט שלנו והדבר שהוא שלנו.
שעון ל7 בבוקר, יורדים למטה, שותים את קפה הבוקר שלנו ומתחילים לארגן ציוד, אני בודק חבלים ומארגן משהו לפיקניק שאח"כ נעשה אל מול הנוף.
ואת מקבל הודעה שיש קצת בלאגן בדרום, ואני פוטר את זה, שתמיד יש שם בלאגן.
ואז התראות על הצפון ואני מחליט לוותר, נעשה משהו בהזדמנות אחרת בנתיים ונעשה משהו בבית, שלנו, רק שלנו, לאינטימיות שלנו ולזוגיות שלנו.
ולפני שאנחנו חושבים מה נעשה, החדשות מתחילות להגיע.
והמציאות השתנתה.
היום כבר השביעי לעשירי.
זה כבר לא יום האתמול, זו מציאות חדשה.
אז פתאום יש לי מה לעבד ומה לכתוב ומה לשתף ולקבל ולידציה, כי לפני, ידעתי הכל.
There is nothin' fair in this world, girl
There is nothin' safe in this world
And there's nothin' sure in this world
And there's nothin' pure in this world
Look for something left in this world
Start again, come on