|
|
|
יש אנשים קטנים ואלימים.
הם לא בכותרות, לא מרימים יד, לא צועקים.
האלימות שלהם שקטה.
למראית עין, אנשים נפלאים.
כיף להיות לידם, תמיד מעניין, תמיד חיוך מוכן.
אבל מתחת לפני השטח
יש שם כאב מתמיד,
משהו מכווץ, דרוך, שלא נרגע אף פעם.
את הכאב הזה הם לא פוגשים.
הם מערבבים אותו באחרים.
בוחשים מתחת לאדמה,
מחפשים נקודות רכות,
דרכים לפגוע מבלי להשאיר סימן.
והכול עם חיוך.
פוסט חיפוש :
קושר כ־3 שנים ועדיין בתהליך למידה מתמשך.
בעיניי, המורה הטובה ביותר היא הנקשרת עצמה.
לאחרונה חזרתי מיפן עם חבלים במזוודה, תובנות על קשירה ודעה די נחרצת לגבי איפה הסושי הכי טוב בשיבויה.
שיבארי בשבילי הוא מרחב של אתגר ודיוק:
ההכנה לסשן, ההקשבה לגוף, התגובות, הנשימה והאפטרקייר, שהוא חלק בלתי נפרד מהחוויה.
אני לא מחפש סשן מיני.
עם זאת, כשיש היכרות ואמון, שיבארי עבורי הוא תמיד אינטימי, במובן האנושי, לא המיני.
מחפש נקשרת למפגש קבוע אחת לשבועיים, לתרגול ולסשנים.
קשר שנבנה לאורך זמן, עם מקום ללמידה, טעויות, חקירה והתקדמות משותפת.
מה חשוב לי שיהיה שם:
תקשורת פתוחה וכנה.
כושר בסיסי, גמישות ושרירי ליבה — מבנה גוף לא רלוונטי.
נוחות עם פומביות בסיסית: תמונות למדיה, בלי חובה לפנים או סימנים מזהים.
ניסיון בשיבארי הוא בונוס, אבל הרבה יותר חשוב לי הרצון ללמוד, להתנסות ולהתפתח, כולל שיעורים מדי פעם ומפגשים חברתיים סביב חבלים (Peer Rope, Jam וכד’).
ובעיקר, הדדיות.
אני מחפש שותפות לקשירה, לא סיטואציה שבה אני מרגיש שאני נותן שירות.
הדינמיקה היא סביב הקשירה בלבד, לא מחפש נשלטת.
נכתב בלשון נקבה מטעמי נוחות והעדפה, אבל אם אתה חושב שתסקרן אותי, מוזמן לפנות גם.
אפשר לפנות בפרטי כאן או בטלגרם:
@AtelloDon
תמונות לצומי
ואינסטוש
נפגשנו במועדון. די רנדומלי. לא הכרנו לפני. משותפים לשנינו אמרו לך שאני קושר. ניגשת אליי בחשש. "סליחה, נעים להכיר. שמעתי מהחברים שאתה קושר. תרצה לקשור אותי?"
אני מציץ. בוחן. היא בגופה, במחוך, רגליים ארוכות. יפהפייה. תעוזה. קשה לומר לא.
רגע. אני מפנה דברים מהשולחן. שיחה קצרה. מה כן, מה לא, מילת ביטחון. היא ליד השולחן, הידיים מושטות. אני מסמן לה לא. מבט שואל. אני מחייך. עוד רגע. והיא מתחילה להבין.
אני בוחן. תגובות. הגוף. מוזיקה ברקע. רועשת. בראש שקט. אני מחכה. נשימה. היא עוקבת אחרי היד שלי. הפוגה.
מתחיל בבניית הרתמה. ליפוף. הפסקה. לחץ קטן. הפסקה. הגוף שלה מגיב. אני נותן זמן. היא כבר מרחפת. שולף צעיף סגול. מכסה את פניה. עוד רגע של שקט. נשימה. תחושה.
אחרי כמה דקות, שנדמות כנצח, מתקרב אליה לאט. נושם על עורפה, צווארה, באוזניה. היא מודעת. אני מרגיש את החום שלה בלי לגעת. הפסקה קצרה. מבט. נשימה.
תפסתי אותה במותניים. הנפתי אל השולחן. היא נאנחה. הפוגה. שלפתי חבל נוסף. קשרתי סביב מותניה. נשימה משותפת. הגוף מתחיל להתרגל.
הרגל השנייה חופשייה. עוצר. נשימה. מבט. מתח לפני התנועה. מעביר את החבל בריחוף. היא מקפצת. רועד. הפסקה. נשימה. סופגת את התחושה.
לאט מזיז את הרגל השנייה,החוצה, פותח.
הפוגה.
מבט קצר, נשימה.
השריון שלה נפרץ.
רטט מבפנים, עוד רגע של שקט.
כל תנועה, כל חבל, כל לחץ נרגש.
צעד אחד ממנה, מרפרף בידיים, נותן לה להתבשל בעולם שנבנה לאט.
הפסקה קצרה.
נשימה.
הגוף שלה מדבר.
אני קרוב. שומע את השקט מתעוות. משהו באמון בינינו משתנה. נפתח כמו דלת שהמתינה לידית. אין מילים. הכל בין נשימה אחת לשנייה. המרווח בין פחד לסקרנות. בתוך ההיסוס הקטן היא נשברת קצת. שבר אמיתי. יפהפה. ממנו בונים אמון חדש.
משנה את כיוון התנועות, קושר חבל לקרסול ומעלה את הרגל מעל השנייה.
סוגר את השריון חזרה.
הפסקה.
נשימה עמוקה.
מפנק בעומס קל. עוד עיטוף. עוד שכבה. היא מרחפת בתחושות.
משחק עם קוביית קרח. מעלה. הפסקה. מוריד. עוד הפוגה. מעביר. נשימה. תחושה חדשה. התקבלה בברכה.
ולאט מתחיל להוריד חבלים. משאיר אחד לסוף. להזכיר לה שהיא שם תחת החבלים שלי. עוד הפוגה. קשורה לסצנה. מחוברת לרצונות שלי. עוד שכבה. עוד חבל חוזר לתיק. בזהירות מוריד אותה מהשולחן. נשימה. עומדת בכוחות עצמה.
שתי ידיה מוחזקות בידי. קשר אחרון. רגע שקט. מסיר את הצעיף. מבט בעיניים שמתאפסות אליי. חיבוק עמוק, עוטף. נשימה משותפת.
אני מרגיש אותה, בגופה.
בלי מילים.
תודה.
מכירים את זה שאתם אוכלים ושותים בלילה, הרבה אחרי שהגוף כבר פתח קבוצת ווטסאפ עם השעון הביולוגי ושניהם החליטו שאתם גמור?
אז שלוש בבוקר. אני מתעורר.
זיעה קרה, סיוט על רוחות רפאים.
לא קורה הרבה. לרוב זה חייזרים או האקסית ההיא שבוגדת גם בחלומות.
אבל הפעם – רוחות רפאים במחנה הצופים.
בין אם זה האלכוהול או סתם הגיל שמחליט לעשות לי "בוקר טוב" באמצע הלילה, התוצאה אותה תוצאה: צרבת.
הצרבת הזאת שמגיעה עם טון חגיגי של אמא פולניה שגם הדהדה ברקע בזמן ששתיתי את החצי השלישי של הבירה "אמרתי לך".
פותח את המגרה שליד המיטה ומתחיל לחפש כדור נגד הצרבת.
מזיז ויברטור, אזיקים, קולר ברזל, זנב מפואר שמתחבר למקום שבו השמש לא זורחת.
הכול בסדר, חיי לילה נורמטיביים לגמרי של מישהו שדווקא לא איבד את זה, אלא להפך – רק משתבח.
אני ממשיך לפשפש בצד השני, עד שבום. זמזום קורע את השקט.
הלב שלי קופץ לתחתונים, אם היו לי. אבל אני ערום, כי למה לא.
כמה שניות של אימה. ואז זה מכה בי, לא רוחות, לא סיוט, סתם ויברטור נלחץ באמצע החיפושים והחליט שיש לו מה להגיד.
אז אני יושב שם, בחושך, עם ויברטור שעדיין רוטט איפשהו בין כדורים לא נמצאים וקולרים משומשים, ופתאום זה מרגיש כמו מסקנה של סרט תיעודי: ככה נראית הזדקנות ב־3 בבוקר.
לא עם פניצילין ונטפליקס, אלא עם צרבת, שדים מהעבר וצעצועים שמסרבים לשתוק. ואני צוחק. כי אם זה המחיר של לא להיות "זקן", אז בסדר. אני אשלם בטיפים קטנים של זיעה, פחד ופלסטיק רוטט.
ואתם, בטח משועשעים, חלקכם אולי גם מתחברים למשהו ממה שסיפרתי.
ובסופו של דבר נהנים מסיפור של סוטה משתבח שנכתב מהשראה על צרבת, סיוטים וויברטור שחמד לו לצון.
ככה אני אוכל לפנות בנועם ולקבל תשובות חזרה 😆
שולט:
הִתמסרי לי.
נשלטת:
תתמסרי…
שולט:
מה אמרת?
נשלטת:
אתה רוצה לתת לי הוראה, זה "תתמסרי", אותיותאותיות אית"ן, מכיר?
שולט:
אני לא כותב. אני מצווה.
נשלטת:
אה, סבבה, אז אתה בעצם וואטסאפ בלי טקסט, רק נוטיפיקציה ריקה?
שולט:
אני שולט. את אמורה לרעוד מהעוצמה שלי.
נשלטת:
רועדת, לא ממך… בעיקר מהצחוק המתגלגל והבלתי נשלט.
שולט:
אל תזלזלי בי. אני גבר עם כוח.
נשלטת:
מעולה. תרים לי שקית מהסופר – זה מבחן כוח הרבה יותר מרשים.
שולט:
אני מדבר על שליטה אמיתית.
נשלטת:
כן, גם אני – שליטה על השלט של הנטפליקס. תתאמן שם קודם.
היא עומדת מולי, שפתיים מבריקות, נוטפות חום מתוק.
אני מנסה להחזיק את עצמי, לא להישאב פנימה.
היא מחייכת אליי בחום שממיס ברכיים,
היא יודעת שאין לי סיכוי.
האדים שעולים ממנה מלטפים לי את הפנים, את הצוואר.
כל שאיפה שלי ממלאת אותי בריח, עמוק, שחודר מתחת לעור.
הגוף שלי נמתח קדימה, כאילו היא מושכת אותי בחוט בלתי נראה.
"נו," היא לוחשת בקול שמתפצח ברכות, "כמה עוד תעמוד ותסתכל?
אתה יודע שאתה רוצה אותי בפנים."
אני בולע רוק, עוצם עיניים לרגע. הדופק מתרסק לי ברקות, הידיים רועדות. עוד שנייה אני קורס לתוכה, עוד שנייה אני שוקע.
אני מתקרב, כמעט נוגע.
הלב שלי דופק כמו מנוע בלי בלמים.
היא נוטפת עלי פיתוי שחור, סמיך, כל טיפה שלה כמו הבטחה שלא אצליח לעמוד בה.
אני מרים אותה ביד אחת, זה חם, זה רטוב וזה נכנס לי לפה, הקפה הראשון של הבוקר.
עכשיו אפשר לפנות.
Gazing through the window at the world outside
אתמול נכנסנו למיטה,
ואת התחלת להעביר מגע.
בברירת המחדל שלי אני אקבל את המגע לקצת זמן ואז אעדיף לקחת שליטה אקטיבית יותר, מתוך הרצון לשליטה לפעמים ולפעמים מתוך שעמום.
אתמול החלטתי להתמסר למגע, המגע שלך היה מדויק.
בדמיוני הרגשתי שאת מעבירה לי מגע מתוך הרצון שלך לקבל את אותה צורת מגע, מתוך הקשבה לגוף שלי ולזה שאני נהנה מזה ומתוך ההיכרות שלך איתי, לשנות, לגוון, לא להתמקד במקום אחד אלא לשנות כל הזמן ולשמור אותי מסוקרן.
נגעת בי, לא רק ברפרוף אלא גם בעומק, בפנים.
להגיד למישהו אני רואה אותך, לא תמיד מספיק.
עבורי מגע כזה מראה לי הרבה יותר מאלפי מילים.
אחרי זה, עשינו עוד דברים, מסרת לי את כל החורים שלך ואני כבשתי כל אחד מהם בהנאה.
אני חולה על הגוף שלך, על השפה שהוא משדר לי, על החום שהוא מקרין לי, על המגע האוהב מכל נקודת חיבור שלנו, החל מהחדירה ולכיוון הירכיים הנושקות, המותניים שלך שפוגעות לי באגן בזמן שאני בודק את חיבורי המיטה.
השיער שלך שנכנס לי בדיוק בין אצבעות הידיים לאחיזה מושלמת.
הצוואר שלך שפשוט המידה שלו מושלמת ליד או לשתיים.
הלחי שלך שפשוט מתלבשת לי לסטירה.
הפה, עוד חור שלי שאני פשוט קולע ישר לתוכו ממני, את הזין, את האצבעות, את הרוק, את הזרע,
הכול נגמע לבפנים עם כזו הנאה וכזו התמסרות.
נרדמנו, איברים משולבים.
התחלת לזוז מתישהו ורצית לקום להשתין.
"אני צריכה להתפנות."
ביקשת רשות קטנה שלי?
אפשר בבקשה ללכת להתפנות?
בבקשה? אדוני? שאלתי ולחצתי על השלפוחית שלך.
את התחלת להתפתל, מעט, לא מרוצה מהמצב החדש, יודעת שזה שלי ועדיין, זה חופש שעוד לא לקחתי...
אני עוד רגע עושה במיטה, מלמלת.
לחצתי עוד קצת ואת התפתלת יותר, יוצא לי על המיטה.
מעולה, עניתי, יהיה לך על מה לישון ואת השתנקת קצת.
תבקשי כמו שצריך, לחשתי, והקפדתי ללחוץ על השלפוחית.
אפשר ללכת להתפנות אדוני?
בבקשה, שאלתי?
בבקשה.
לא קטנה שלי, את כל השאלה, במלואה, ולחצתי עוד קצת...
אפשר ללכת להתפנות בבקשה אדוני?
ילדה טובה!
שמעתי אותך מחייכת ואז באנחת רווחה מקפצצת לך לשירותים.
חזרת אחר כך אלי פנימה לתוך החיבוק, לבית שלך.
לא מוותר לך, כי אני רוצה ואת נהנית מזה.
כמו שאת יודעת איך לגעת בי, את יודעת איך להפעיל אותי, לא לתת לך, לנו, לנוח על השמרים,
תמיד בפעולה, תמיד בתנועה.
אוהב אותך, קיסה שלי.
אהובה שלי,
אם המצב היה מתיר, כבר היית עטופה בתוכי.
שוכחת לרגע מהשגרה, מהבנות, מהחדשות – נמסה לי לידיים, כמו שאת יודעת.
כמו שאני אוהב.
אבל הוא לא.
ואנחנו – לא ניתן לזה להוריד לנו.
אז בינתיים, תעשי בשבילי משהו קטן.
כשאת לבד לרגע, תעצמי עיניים, קחי נשימה אחת עמוקה – בשבילך.
ועוד אחת – בשבילנו.
ותרגישי אותי שם.
עוטף. מחזיק.
מחכה לרגע שהעולם יירגע – ואני אוכל להחזיק אותך, סוף סוף, כמו שמגיע לך.
את שלי.
בלי רעש.
