Doni`s World

כי היא מדהימה 

והיא שלי. 

 

 

תמשיכי,

כמו שאת.

תשמרי על שלך — ובכך תשמרי גם עלינו.

 

תני לי לקלף ממך, באיטיות מדודה, את כל השכבות —

עד שתעמדי מולי, עירומה מכל מגננה,

נושמת אותי דרך כל נקבובית.

 

זה אני בשליטה.

זה אני, בונה בך מקדש קטן שבו רק אני נוגע,

לוחש אל תוך האוזן שלך פקודות שגורמות לעור שלך לבעור,

מהדק את גופך אל גבולות שאת מבקשת בקול חנוק,

מכווץ אותך אל תוך עצמי — עד שאבדלך מהיכן את מתחילה ואיפה אני נגמר.

 

אני מחזיק מרחב,

אני מחזיק אותנו,

אני מחזיק אותך —

כשאת נמתחת בין החבלים שלי,

כשהפנים שלך קבורים בכפות הידיים שלי,

כשהרגליים שלך פשוקות לרווחתי, מוותרות על כל רצון חוץ מלהרגיש אותי עמוק יותר.

 

אני חולה על איך שהגוף שלך מתמסר אליי —

איך השפתיים שלך רועדות מהציפייה,

איך הירכיים שלך רוטטות מבלי יכולת לברוח,

איך הדמעות שלך מחליקות במורד הלחיים — לא מפחד, אלא משחרור.

 

אני רושם אותך עליי בכל מגע, בכל כאב מתוק,

שולח אותך אל הקצה — ואז מושך אותך חזרה,

נושך, חותם, תובע.

 

תשני טוב, ילדה שלי.

הגוף שלך ינוח,

אבל אני אהיה שם —

בין הצלילים שהעור שלך זוכר,

בין החלומות שבהם הידיים שלי ממשיכות להכתיב את הקצב.

מחכה לרגע שבו תתעוררי — רועדת, רעבה, נכנעת מחדש.

 

שהשכנים יכניסו את הכלבים הביתה ויתנו לשכונה לישון 

יש רגעים שאני מזהה אותך עוד לפני שאת פותחת את הפה.

כשאת על הברכיים, עירומה, הגב שלך מתוח מדי, הידיים מונחות בדיוק במקום, הנשימה כבולה בין כלוב הצלעות — אני יודע שכבר התרחקת מהעולם והחזרת את עצמך אליי.

 

אין מילים בינינו. אין צורך.

את יודעת מי את. אני יודע מה את שווה.

והלילה את תשלמי על זה.

 

אני לא ממהר.

הזמן נוזל בינינו כמו זיעה מגוף חם שנכנע מזמן.

ואת כלום. חור. טינופת.

כלי קיבול שממתין למנה שלו.

 

אני נע בתוכך בכוח. ללא חיבה. ללא פסק זמן.

כל חדירה שלי היא תזכורת.

כל גניחה שלך — ראיה.

את לא שולטת בזה. את לא בוחרת.

את מתמכרת לקצב שאני קובע.

 

והרגע הזה — כשאת גומרת, בלי רשות — הוא שיא הדיוק.

הגוף שלך בוגד בך, מתקמר, מפרפר, מתמסר —

ואני עוצר.

בולע את הרעד.

רואה את ההבנה נוחתת עלייך כמו סטירה נוספת.

זו לא רק אשמה.

זו הבטחה שזה יעלה לך.

 

העור שלך רועד. הירכיים שלך פועמות.

אבל את שותקת.

כי את יודעת.

 

אני בוהה בך רגע ארוך.

העיניים שלך פתוחות. בורקות.

ובתוכן — הניצוץ.

אותו מבט שמסרב להיכנע עד הסוף.

התרסה קטנה, שקטה, כמעט בלתי נראית.

אבל אני רואה אותו.

 

הוא לא שייך לרגע הזה.

הוא שייך לזמן אחר.

כשתרצי לחיות אותו מחדש.

כשתבקשי להבעיר אותו בי.

 

אבל עכשיו?

 

עכשיו את חור.

כנועה. מתמסרת. מלאה בי.

ונשארת בדיוק איפה שאני צריך אותך —

מכוסה, מנוצלת, שימושית.

 

אני קם.

מניח יד על ראשך רק לרגע, כמו שומר שמכבד את הכלב שלו.

אני מרשה לעצמי שנייה של נשימה רכה, לא יותר.

 

"מחר," אני ממלמל.

"אם תהיי טובה, אולי תבקשי רשות."

 

ואת לא עונה.

את רק שוכבת שם, נוזלת מהבושה ומהעונג.

והשקט שבך צורח לי —

שאת שלי.

אבל עוד לא גמרת להילחם בזה.

 

.

 

 

החדר שקט.

החבלים כבר לא מדברים.

הם מונחים לצידה, רפויים, כמו נשל של חיה שהותירה את עצמה מאחור.

 

גופה עוד רוטט קלות —

שאריות של סערה, אדוות שמסרבות לדעוך.

חשמל שעובר בה בגלים, כמעט בלתי נראה,

אבל כל פיתול קטן של שריר

מדליק בי את הלב.

ומשקף לי, מולה, את הנשמה שלי.

 

היא שוכבת, גב כפוף קלות, ברכיים אסופות,

הידיים צמודות אל עצמה,

כאילו מחפשות בתוכן את אותה תחושת החזקה שכבר השתחררה.

 

לא מדברת.

לא בוכה.

רק שם.

כמו שיר שנגמר —

אבל המנגינה עוד נשמעת באוזניים.

 

המבט שלה פוגש את שלי.

אין בו תחינה, אין בו צורך.

יש בו תודה.

עמוקה.

שלמה.

לא מתנסחת.

רק נוכחת.

 

היא מהנהנת.

בקושי.

כאילו גם זה מאמץ,

או אולי מעין קידה קטנה, של מי שלא נכנעה — אלא נפתחה.

 

אני נוגע.

לא קושר, לא מוביל, לא דורש.

רק נוגע.

קצות אצבעות על עצם בריח, על כתף, על שיער.

יד אחת מלטפת.

השנייה כבר מושכת אליי את השמיכה.

 

היא מתכנסת לתוכה, ואני אליה.

לא מעליה, לא מולה —

איתה.

בתוכה.

בתוכי.

 

שני גופים.

שני אנשים.

שתי נשימות שהולכות ומסתנכרנות מחדש.

 

החיבוק איננו מגע —

הוא מקום.

הוא עולם קטן, שלם,

שבו היא לא צריכה להיות כלום.

 

הרטטים שלה כבר נרגעים.

אבל הנשמה עוד פועמת חזק.

אני שומע את זה בגוף שלה.

בדרך שבה הוא מתמסר עכשיו אחרת.

 

לא מתוך כאב, לא מתוך צורך.

אלא מתוך ידיעה שיש פה ידיים שיודעות להחזיק,

גם כשאין כבר ממה להחזיק.

 

הרוח בחוץ סוחפת ענפים.

אבל כאן בפנים —

היא שקטה, עטופה,

נחה בתוך בית שלא בנוי מקירות,

אלא ממבט, מחיבוק, מהבנה שקטה.

 

אני מרגיש אותה צונחת לתוך שינה.

בתנועה, בכניעה חדשה.

בפעם הזו — לא אליי, אלא אל עצמה.

 

ושם, ממש שם,

במקום שבו היא איננה שייכת לי עוד,

אני מוצא את עצמי.

 

אדם.

לא סאדיסט.

לא שולט.

לא ידיים שמובילות.

 

רק לב פתוח

שלומד, דרכה,

מהי חמלה.

 

ומה זה אומר —

לאהוב מישהי עד כדי כך,

שאתה יודע מתי לשחרר.

החדר דומם, החבלים מתוחים.

גופה כמו תלוי באוויר שבינינו, מחובר אליי במאות נקודות של שקט.

והיד נשלחת אל הקשר הראשון.

 

היא שומעת את הצליל.

הוא לא חיתוך, הוא לא פקיעה.

הוא פרימה.

כמו הד לעור שמתיר אחיזה — ומצטער.

 

הגוף שלה לא זז.

לא כי הוא לא יכול, אלא כי הוא לא רוצה.

היא מחזיקה את הרגע, עוד לפני שהחבל נפרד ממנה.

 

התנועה מתחילה.

הלוך.

חזור.

כנר על גופה, מרפרף בחבל כמו בקשת על מיתר.

נקודה אחת משתחררת, אחרת נמתחת.

חבל יורד לאורך הגב, חבל אחר מחליק מן הצוואר, מתפתל בין השדיים.

והיא — מתכווצת בכל פעם מחדש, כאילו זו הפעם הראשונה.

 

נקודות מגע לא נעלמות — הן מתחלפות.

ברך ננעלת על החזה שלה, ממשיכה את תחושת המחנק.

לא כדי לחנוק, אלא כדי להזכיר:

הכול עוד נמשך.

היא עוד לא חופשייה.

 

העיניים שלה פתוחות.

נעוצות.

מתריסות כמעט.

אבל הפה שותק, פתוח למחצה, והנשימה שטוחה מדי בשביל לספר את כל האמת.

 

מלחמת מבטים.

רוצה שלא ייגמר.

רוצה.

אבל יודעת.

יודעת שאני אוסף אותה בדיוק איפה שצריך.

כמו סעודה לפי הרמב"ם —

לקום כמעט לפני ששבעים.

להשאיר בה טעם.

געגוע.

רעב.

 

עוד קשר משתחרר —

הכתפיים נופלות חצי סנטימטר.

הדם חוזר לאצבעות.

תחושת קור פתאומית נוזלת לה לאורך הזרוע,

כמו ליטוף מתוך הזיה.

 

ואז זה מתחיל.

תחושות האורגזמה שמגיעות מהכאב.

לא מהחיכוך.

מהשחרור.

 

רגל נפרשת באיטיות,

האגן מתרומם קלות כאילו מבקש חיבוק שלא יגיע.

תחושת נמלול מתפרצת מהירך, גולשת עד הברך,

נרדפת בעונג עמוק, פרטי, סודי.

כזה שרק היא מכירה.

ואני — למדתי אותו.

 

כל חבל שמשתחרר מחזיר לה תחושה.

אבל לא כמו קודם.

חזקה יותר.

מחושמלת.

 

אנחה נפלטת.

קצרה, חנוקה, חרמנית.

ואז עוד אחת.

הפעם — עם רעד.

כאב שמבקש אישור להפוך לאושר.

 

אני קרוב.

נוגע בה רק כשצריך.

לפעמים כדי לייצב, לפעמים כדי למנוע ממנה ליפול לתוך עצמה.

 

כל נקודת מגע כעת —

היא גם פרידה וגם חיבוק.

 

ואז מגיע הרגע שבו הידיים משתחררות.

הן צונחות קדימה, רפויות.

אבל האצבעות — רועדות.

והיא גונחת את זה.

בלי להסתיר.

עונג שנסדק מתחת לשכבת כאב דקה, שקופה, נמתחת בין עפעפיים לחים.

 

היא שוכבת שם.

רכה.

פתוחה.

פרומה.

 

והלב שלי, בדיוק אז —

מהדק אותה חזרה.

בלי חבל.

 

רק מילה.

רק מגע.

רק שפתיים שמתקרבות ללחישה האחרונה:

 

"עוד רגע. את עדיין שלי."

 

עיניה פקוחות, מטושטשות,

נוזלות מהתחושות, נאחזות במבטי שמעליה.

שפתייה פתוחות, רפויות למחצה, לא אומרות כלום —

אבל העיניים, הן מדברות בשקט.

שיחה של כוח.

של הסכמה. 

של כניעה.

לא חולשה, ברית.

 

המבט מתעכב.

לא בוחן, לא שופט — רק מחזיק.

והיא נענית לו בלי לדעת,

מתאימה את הנשימה אל הקצב שמול עיניה.

שאיפה.

הפסקה.

נשיפה.

רעד.

ושוב.

 

החבל לא נע עכשיו, הוא רק קיים עליה.

מגביל, מגדיר, מזכיר.

 

כל תנועה נעשית בתוך המרחב הזה שנוצר ביניהם.

היא רוצה לזוז — אבל לא יכולה.

והיא לא באמת רוצה.

היא רק בודקת אם היא עוד שייכת לעצמה.

 

משהו בה מתחיל ללחוש:

עוד רגע זה נגמר.

המסע כבר ארוך, ארוך כמו הלילה.

ואז מגיע הרגע שמרגיש כמו נווה מדבר.

 

היד מונחת בעורף, רכה.

הגוף כולו נמשך אל המגע הזה,

כמו תשובה שהמתינה לשאלה.

 

היא חושבת שהנה — זו הנחמה.

אבל היד רק עוטפת.

לא משחררת.

 

והקול — שקט מדי.

נמוך מדי.

קרוב מדי.

"השארי שם."

 

והיא נשארת.

 

הגוף נרפה.

לא מתוך עייפות — אלא מתוך הבנה שזה לא הזמן להיאבק.

החבל עוטף, תומך, מציק, מלטף.

הנשימה חוזרת למחזוריות.

משהו כמעט רגוע מתפשט בה, כמו הד קלוש של רחמים.

 

המבט שוב מרים את עצמו אל הצל שמולו.

בין שתי עיניים, מתנהלת שיחה של תחינה אילמת.

שפתיים נחות, רפויות.

הגבות מבקשות בלי לדעת מה.

העיניים שואלות שאלה שנשכחה. 

 

והתשובה — לא נאמרת.

רק מורגשת.

בקצה האצבע שמטיילת לאורך עמוד השדרה.

בקצה הציפורן שנוגע איפה שכבר כאב,

ומשאיר רמז חדש.

 

כל תנועה נעשית איטית יותר.

הקצב מונוטוני, כמעט מלטף.

תחושות שנוזלות בזחילה, כמו נמלים, כמו אגלי זיעה קרים. 

 

היא כמעט שוכחת שהיא לא יכולה לזוז.

כמעט שוכחת שנקשרה.

כמעט מרשה לעצמה לרחף.

 

והרגע הזה — שבו היא שוקעת פנימה,

אל תוך עצמה, אל תוך ההחזקה,

זה הרגע שבו זה קורה.

 

לא סימן.

לא רמז.

הבזק.

 

החבל נמשך פתאום —

לא בעוצמה פראית, אלא בדיוק הכואב שצריך. 

המנח משתנה באבחת תנועה.

במהלך מדויק כמו תמרון צבאי מורכב, 

ציר הגוף מסתובב.

החזה נמשך קדימה, הגב נכנע, הצוואר נפתח כאילו נשכח שהוא חלק מהעניין.

האגן נלחץ מטה, הברכיים נפרדות קלות,

והנשימה נעלמת.

 

שבריר שנייה.

 

עינייה נפערות.

לא מתוך פחד.

מתוך הבנה שחצתה סף.

 

גופה לא מגיב לה עוד. 

הוא חי.

רועד.

צועק פנימה.

 

שיא.

 

הכול מתכווץ.

נפתח.

מתפרץ לאט.

לא צליל, לא מילה — רק הדהוד שנשמע בתוכו.

 

שפתיי נצמדות בעדינות לקו הצוואר.

נשיקה אחת.

סתמית.

שקטה.

טורפת.

בשקט לוחש לה, "מדהימה שלי". 

 

וכשהיא מבינה שזה השיא —

כבר אין לה כוחות לשאול אם מותר לה להרגיש אותו.

 

כי הוא פשוט שם.

והיא שם.

 

בתוכו.

החבל עובר בין האצבעות, כל סיב נבחן בקפידה.

כפלים, מתחים, קצוות חורקים — נשללים אחד-אחד.

מתוח, מלוטף, ננעל בחזרה אל מקומו.

טקס עתיק מהסוג שמעלים את המחשבה ומרכז רק אל הגוף הבא להיכבש.

 

היא על הברכיים, על הטאטאמי.

עירומה כמעט לגמרי.

רוח אביבית חודרת מהחלון, מתגנבת אל העור החשוף,

מלטפת את הגב, מעירה את הפטמות, מצמררת את השכמות,

מרחיבה את האישונים בכל פעם שתנועה חוצה את המרחב שבין הצל לאור.

 

הגוף רועד קלות, לא מתוך קור —

אלא מתוך זה שלא ברור מה יקרה בעוד רגע.

המבט שלה נעוץ מעלה, מחפש הכוונה, אולי רמז.

שום רמז לא ניתן.

 

הידיים נקשרות לאחור.

החבל עולה דרך הגב, עובר בין השכמות, אוסף את הגוף פנימה.

החזה ננעל במסלולו, מותח את העור, מצמיד את שדייה.

הגב מקבל מתיחה שקטה — לא כזו שצועקת, אלא כזו שמעמעמת.

 

חבל עוקב אחר המותניים, יורד אל הירך, עובר בפנים הרך.

ברגע שהוא מתיישב שם, משהו משתנה באוויר.

ריח של גוף חי, נשי, מתעורר.

חם.

לח.

מערבולת של פרומונים ונוזלים, ניחוח שנכנס אל תוך הריאות כמו אמת שלא ניתנת להכחשה.

 

העיניים נעצמות לשנייה אחת,

והמנח כולו משתנה.

מתח בגב, לחץ בירך, כתפיים שמתחננות לשחרור או עונש.

 

הקשר מתהדק.

השקט מתעבה.

 

הרכינה קרובה.

השפתיים נצמדות אל קו האוזן,

הלחישה כמעט נוגעת:

"שלי."

 

התגובה מתחילה מלמטה —

רעידה מהאגן, דרך הגב, מטפסת אל הכתפיים, מצמררת את העורף,

ומתפוצצת באדוות עדינות סביב העפעפיים.

 

המנח מגביל.

לא מאפשר לה לנוח בשום כיוון.

בחירה אחת מובילה למתח צורב בגב,

בחירה אחרת למועקה בין הרגליים.

 

שום דרך לברוח.

רק להישאר.

 

הנשימה משתנה.

המבט מתחיל לאבד פוקוס.

 

המיינד… מתחיל להתנתק.

פאק.

שם זה קורה.

 

לא מתוך אלימות.

לא מתוך כאב.

אלא מתוך עודף תחושות —

הגוף מדבר בשפות שהיא לא דיברה בהן מעולם,

והראש כבר לא מצליח לתרגם.

 

היא נשטפת בגלים של חוסר אחיזה,

אך נוכחת בדיוק במקום שבו בחרו להשאיר אותה.

שום דבר לא נשבר בה.

היא פשוט מפסיקה להחזיק.

ומשהו בתוכה —

משתחרר.

 

וזה רק ההתחלה.