תמשיכי,
כמו שאת.
תשמרי על שלך — ובכך תשמרי גם עלינו.
תני לי לקלף ממך, באיטיות מדודה, את כל השכבות —
עד שתעמדי מולי, עירומה מכל מגננה,
נושמת אותי דרך כל נקבובית.
זה אני בשליטה.
זה אני, בונה בך מקדש קטן שבו רק אני נוגע,
לוחש אל תוך האוזן שלך פקודות שגורמות לעור שלך לבעור,
מהדק את גופך אל גבולות שאת מבקשת בקול חנוק,
מכווץ אותך אל תוך עצמי — עד שאבדלך מהיכן את מתחילה ואיפה אני נגמר.
אני מחזיק מרחב,
אני מחזיק אותנו,
אני מחזיק אותך —
כשאת נמתחת בין החבלים שלי,
כשהפנים שלך קבורים בכפות הידיים שלי,
כשהרגליים שלך פשוקות לרווחתי, מוותרות על כל רצון חוץ מלהרגיש אותי עמוק יותר.
אני חולה על איך שהגוף שלך מתמסר אליי —
איך השפתיים שלך רועדות מהציפייה,
איך הירכיים שלך רוטטות מבלי יכולת לברוח,
איך הדמעות שלך מחליקות במורד הלחיים — לא מפחד, אלא משחרור.
אני רושם אותך עליי בכל מגע, בכל כאב מתוק,
שולח אותך אל הקצה — ואז מושך אותך חזרה,
נושך, חותם, תובע.
תשני טוב, ילדה שלי.
הגוף שלך ינוח,
אבל אני אהיה שם —
בין הצלילים שהעור שלך זוכר,
בין החלומות שבהם הידיים שלי ממשיכות להכתיב את הקצב.
מחכה לרגע שבו תתעוררי — רועדת, רעבה, נכנעת מחדש.