עיניה פקוחות, מטושטשות,
נוזלות מהתחושות, נאחזות במבטי שמעליה.
שפתייה פתוחות, רפויות למחצה, לא אומרות כלום —
אבל העיניים, הן מדברות בשקט.
שיחה של כוח.
של הסכמה.
של כניעה.
לא חולשה, ברית.
המבט מתעכב.
לא בוחן, לא שופט — רק מחזיק.
והיא נענית לו בלי לדעת,
מתאימה את הנשימה אל הקצב שמול עיניה.
שאיפה.
הפסקה.
נשיפה.
רעד.
ושוב.
החבל לא נע עכשיו, הוא רק קיים עליה.
מגביל, מגדיר, מזכיר.
כל תנועה נעשית בתוך המרחב הזה שנוצר ביניהם.
היא רוצה לזוז — אבל לא יכולה.
והיא לא באמת רוצה.
היא רק בודקת אם היא עוד שייכת לעצמה.
משהו בה מתחיל ללחוש:
עוד רגע זה נגמר.
המסע כבר ארוך, ארוך כמו הלילה.
ואז מגיע הרגע שמרגיש כמו נווה מדבר.
היד מונחת בעורף, רכה.
הגוף כולו נמשך אל המגע הזה,
כמו תשובה שהמתינה לשאלה.
היא חושבת שהנה — זו הנחמה.
אבל היד רק עוטפת.
לא משחררת.
והקול — שקט מדי.
נמוך מדי.
קרוב מדי.
"השארי שם."
והיא נשארת.
הגוף נרפה.
לא מתוך עייפות — אלא מתוך הבנה שזה לא הזמן להיאבק.
החבל עוטף, תומך, מציק, מלטף.
הנשימה חוזרת למחזוריות.
משהו כמעט רגוע מתפשט בה, כמו הד קלוש של רחמים.
המבט שוב מרים את עצמו אל הצל שמולו.
בין שתי עיניים, מתנהלת שיחה של תחינה אילמת.
שפתיים נחות, רפויות.
הגבות מבקשות בלי לדעת מה.
העיניים שואלות שאלה שנשכחה.
והתשובה — לא נאמרת.
רק מורגשת.
בקצה האצבע שמטיילת לאורך עמוד השדרה.
בקצה הציפורן שנוגע איפה שכבר כאב,
ומשאיר רמז חדש.
כל תנועה נעשית איטית יותר.
הקצב מונוטוני, כמעט מלטף.
תחושות שנוזלות בזחילה, כמו נמלים, כמו אגלי זיעה קרים.
היא כמעט שוכחת שהיא לא יכולה לזוז.
כמעט שוכחת שנקשרה.
כמעט מרשה לעצמה לרחף.
והרגע הזה — שבו היא שוקעת פנימה,
אל תוך עצמה, אל תוך ההחזקה,
זה הרגע שבו זה קורה.
לא סימן.
לא רמז.
הבזק.
החבל נמשך פתאום —
לא בעוצמה פראית, אלא בדיוק הכואב שצריך.
המנח משתנה באבחת תנועה.
במהלך מדויק כמו תמרון צבאי מורכב,
ציר הגוף מסתובב.
החזה נמשך קדימה, הגב נכנע, הצוואר נפתח כאילו נשכח שהוא חלק מהעניין.
האגן נלחץ מטה, הברכיים נפרדות קלות,
והנשימה נעלמת.
שבריר שנייה.
עינייה נפערות.
לא מתוך פחד.
מתוך הבנה שחצתה סף.
גופה לא מגיב לה עוד.
הוא חי.
רועד.
צועק פנימה.
שיא.
הכול מתכווץ.
נפתח.
מתפרץ לאט.
לא צליל, לא מילה — רק הדהוד שנשמע בתוכו.
שפתיי נצמדות בעדינות לקו הצוואר.
נשיקה אחת.
סתמית.
שקטה.
טורפת.
בשקט לוחש לה, "מדהימה שלי".
וכשהיא מבינה שזה השיא —
כבר אין לה כוחות לשאול אם מותר לה להרגיש אותו.
כי הוא פשוט שם.
והיא שם.
בתוכו.