החדר דומם, החבלים מתוחים.
גופה כמו תלוי באוויר שבינינו, מחובר אליי במאות נקודות של שקט.
והיד נשלחת אל הקשר הראשון.
היא שומעת את הצליל.
הוא לא חיתוך, הוא לא פקיעה.
הוא פרימה.
כמו הד לעור שמתיר אחיזה — ומצטער.
הגוף שלה לא זז.
לא כי הוא לא יכול, אלא כי הוא לא רוצה.
היא מחזיקה את הרגע, עוד לפני שהחבל נפרד ממנה.
התנועה מתחילה.
הלוך.
חזור.
כנר על גופה, מרפרף בחבל כמו בקשת על מיתר.
נקודה אחת משתחררת, אחרת נמתחת.
חבל יורד לאורך הגב, חבל אחר מחליק מן הצוואר, מתפתל בין השדיים.
והיא — מתכווצת בכל פעם מחדש, כאילו זו הפעם הראשונה.
נקודות מגע לא נעלמות — הן מתחלפות.
ברך ננעלת על החזה שלה, ממשיכה את תחושת המחנק.
לא כדי לחנוק, אלא כדי להזכיר:
הכול עוד נמשך.
היא עוד לא חופשייה.
העיניים שלה פתוחות.
נעוצות.
מתריסות כמעט.
אבל הפה שותק, פתוח למחצה, והנשימה שטוחה מדי בשביל לספר את כל האמת.
מלחמת מבטים.
רוצה שלא ייגמר.
רוצה.
אבל יודעת.
יודעת שאני אוסף אותה בדיוק איפה שצריך.
כמו סעודה לפי הרמב"ם —
לקום כמעט לפני ששבעים.
להשאיר בה טעם.
געגוע.
רעב.
עוד קשר משתחרר —
הכתפיים נופלות חצי סנטימטר.
הדם חוזר לאצבעות.
תחושת קור פתאומית נוזלת לה לאורך הזרוע,
כמו ליטוף מתוך הזיה.
ואז זה מתחיל.
תחושות האורגזמה שמגיעות מהכאב.
לא מהחיכוך.
מהשחרור.
רגל נפרשת באיטיות,
האגן מתרומם קלות כאילו מבקש חיבוק שלא יגיע.
תחושת נמלול מתפרצת מהירך, גולשת עד הברך,
נרדפת בעונג עמוק, פרטי, סודי.
כזה שרק היא מכירה.
ואני — למדתי אותו.
כל חבל שמשתחרר מחזיר לה תחושה.
אבל לא כמו קודם.
חזקה יותר.
מחושמלת.
אנחה נפלטת.
קצרה, חנוקה, חרמנית.
ואז עוד אחת.
הפעם — עם רעד.
כאב שמבקש אישור להפוך לאושר.
אני קרוב.
נוגע בה רק כשצריך.
לפעמים כדי לייצב, לפעמים כדי למנוע ממנה ליפול לתוך עצמה.
כל נקודת מגע כעת —
היא גם פרידה וגם חיבוק.
ואז מגיע הרגע שבו הידיים משתחררות.
הן צונחות קדימה, רפויות.
אבל האצבעות — רועדות.
והיא גונחת את זה.
בלי להסתיר.
עונג שנסדק מתחת לשכבת כאב דקה, שקופה, נמתחת בין עפעפיים לחים.
היא שוכבת שם.
רכה.
פתוחה.
פרומה.
והלב שלי, בדיוק אז —
מהדק אותה חזרה.
בלי חבל.
רק מילה.
רק מגע.
רק שפתיים שמתקרבות ללחישה האחרונה:
"עוד רגע. את עדיין שלי."