החדר שקט.
החבלים כבר לא מדברים.
הם מונחים לצידה, רפויים, כמו נשל של חיה שהותירה את עצמה מאחור.
גופה עוד רוטט קלות —
שאריות של סערה, אדוות שמסרבות לדעוך.
חשמל שעובר בה בגלים, כמעט בלתי נראה,
אבל כל פיתול קטן של שריר
מדליק בי את הלב.
ומשקף לי, מולה, את הנשמה שלי.
היא שוכבת, גב כפוף קלות, ברכיים אסופות,
הידיים צמודות אל עצמה,
כאילו מחפשות בתוכן את אותה תחושת החזקה שכבר השתחררה.
לא מדברת.
לא בוכה.
רק שם.
כמו שיר שנגמר —
אבל המנגינה עוד נשמעת באוזניים.
המבט שלה פוגש את שלי.
אין בו תחינה, אין בו צורך.
יש בו תודה.
עמוקה.
שלמה.
לא מתנסחת.
רק נוכחת.
היא מהנהנת.
בקושי.
כאילו גם זה מאמץ,
או אולי מעין קידה קטנה, של מי שלא נכנעה — אלא נפתחה.
אני נוגע.
לא קושר, לא מוביל, לא דורש.
רק נוגע.
קצות אצבעות על עצם בריח, על כתף, על שיער.
יד אחת מלטפת.
השנייה כבר מושכת אליי את השמיכה.
היא מתכנסת לתוכה, ואני אליה.
לא מעליה, לא מולה —
איתה.
בתוכה.
בתוכי.
שני גופים.
שני אנשים.
שתי נשימות שהולכות ומסתנכרנות מחדש.
החיבוק איננו מגע —
הוא מקום.
הוא עולם קטן, שלם,
שבו היא לא צריכה להיות כלום.
הרטטים שלה כבר נרגעים.
אבל הנשמה עוד פועמת חזק.
אני שומע את זה בגוף שלה.
בדרך שבה הוא מתמסר עכשיו אחרת.
לא מתוך כאב, לא מתוך צורך.
אלא מתוך ידיעה שיש פה ידיים שיודעות להחזיק,
גם כשאין כבר ממה להחזיק.
הרוח בחוץ סוחפת ענפים.
אבל כאן בפנים —
היא שקטה, עטופה,
נחה בתוך בית שלא בנוי מקירות,
אלא ממבט, מחיבוק, מהבנה שקטה.
אני מרגיש אותה צונחת לתוך שינה.
בתנועה, בכניעה חדשה.
בפעם הזו — לא אליי, אלא אל עצמה.
ושם, ממש שם,
במקום שבו היא איננה שייכת לי עוד,
אני מוצא את עצמי.
אדם.
לא סאדיסט.
לא שולט.
לא ידיים שמובילות.
רק לב פתוח
שלומד, דרכה,
מהי חמלה.
ומה זה אומר —
לאהוב מישהי עד כדי כך,
שאתה יודע מתי לשחרר.