Doni`s World

"ככה אקבל אותך מחר, בדיוק ברגע שתיכנסי. אמשוך אותך קרוב, מספיק כדי להרגיש את פעימות הלב שלך מתאחדות עם שלי, את הנשימות שנכנסות לאותו קצב. שם, רגע לפני שהמילים הופכות לא רלוונטיות, כל מה שיהיה חשוב זו הנוכחות שלך כאן, ממש לידי.

נתיישב לרגע. אני רוצה שתתנערי מהדרך, תעברי ממצב של תנועה לחיבור. משהו לשתות? אולי קפה שיחדד אותך, או תה שירגיע ויעמיק את הרגע. נרגיש איך האווירה מתרככת לאט, איך העיניים שלך מוצאות את השקט, עד שנדע – זה הזמן להתחיל.

תבואי בלבוש קליל, כזה שמאפשר לך לשחרר בקלות, ובשלב שבו נתחיל, את תישארי רק עם מה שמרגיש לך נכון. אני רוצה שתהיי חופשייה במובן הכי עמוק של המילה, עם מספיק מקום להתמסר.

אני אתחיל לכרוך את החבלים סביבך, בעדינות מדודה, אצבעותיי יעברו על העור שלך, עוטפות, מעמיקות את הקשר בכל שכבה. את כל מה שאני אקרא בתגובות שלך – הנשימות, המבט בעיניים שלך, רפרוף העור – זה מה שינחה אותי להרגיש מה רמת העומס והעוצמה הנכונים. את שם, מתמסרת, נמסה לתוך הקצב שלי, בעוד החבלים הופכים להמשך שלי סביבך.

ואז, אחרי שנחווה את זה במלואו, יבוא אפטרקייר. אני אוהב את הקרבה הזו, כשאני יכול למשוך אותך קרוב, להרגיש את הגוף שלך נרגע ונמס בתוך שלי, את השקט שאחרי, את השחרור. זה רגע שמכיל את כל מה שעברנו יחד.

הו, קטני, יצאנו ליער השקט, אל המקום שבו רק העלים מעיזים לדבר,

החבלים נכרכים סביבך, כמו צחוק חרישי של הרוח העולה,

את מהרהרת, אולי את לבד, אולי זו רק התחושה.

אבל לא, קטני, אני פה, קרוב כל כך, צופה מבעד לענפים, בשקט נסתר.

היער כולו שלך, את מתפתלת, מנסה להקשיב,

מחפשת סימן, אולי רמז – אבל אני חבוי, משתעשע.

את קוראת בשקט, מנסה לנחש,

האם את שם לבד? האם אני אצא בקרוב מהחושך?

אבל בדיוק כשאת מתמקדת,

אני תוקע אצבע במעיל. "פאק!" הקוץ ננעץ בי בחוזקה.

כל האווירה המסתורית נשברת כהרף עין, ואת מחייכת,

"מסתבר שאני לא כזו לבד," את אומרת, חצי צוחקת, חצי מרוצה מעצמך.

מתבונן בה מבעד לחבלים המתוחים, לועס את קצה הקיסם שלי. מתיחה קטנה, ומיד אני שומע את הנאקה של כאב מהצד השני. לא בדיוק כאב טהור, יותר הפתעה – מהסוג שאנחנו מכירים כבר טוב מדי.

"גרמפפ... ממפפפפ," היא מלמלת, הפה חסום.

"אה, אמרת משהו חשוב?" שאלתי, מציץ בזווית העין. אני לא צריך לשאול באמת, העיניים שלה אמרו הכל. הבעיה שלה אף פעם לא הייתה עם הכאב, אלא עם המתח. "להוריד את הגאג?" שאלתי. הריר נזל לה מהפה, היא התגרתה בי בלי מילים, ממלמלת משהו שנשמע כמו תלונה מגחכת.

"אה, אני מבין – להעלות את המתח? כי זה לא מספיק כואב לך?" המבט בעיניה עדיין מתריס, כאילו היא מחכה שאתקפל. אבל אני לא משחק את המשחק הזה. יש דברים שנכתבים בעיניים, ויש כאלה שאתה פשוט צריך להרגיש.

פתאום היא בוהה ברגליים שלה, כאילו זה מה שחשוב עכשיו – הנקודה שהיא פספסה בגילוח. "ראיתי את זה, קרציה," אמרתי בחיוך, "לא חלק לי ללטף אותך."

היא יודעת שזה מגיע לה. "שנייה, אני הולך להביא את הברנר," הוספתי, זורק הערה שתמיד מקפיצה אותה, "את יודעת כמה את אוהבת את הריח של השיער השרוף."

אני עושה את עצמי הולך למטבח, ובינתיים, אני שומע מאחורי את הגרגור הזה שהיא משחררת כשהיא יודעת שהיא הצליחה להוציא ממני עוד קצת יחס.

העולם אולי נמתח ומתפרק, אבל ברגעים האלו?

שנינו לגמרי בתוך זה.

המלחמה הייתה בעיצומה, ולא הרגשתי שום שליטה על מה שקורה בחוץ. אבל כאן, בבונקר, בתוך הקירות הדחוסים והמכוערים האלה, נוצרה מציאות אחרת. לא חבלים הפעם, לא התמסרות רכה – אלא כוח אחר. עמדנו זה מול זו, מביטים בעיניים, המשחק התחיל בשקט. הסרתי ממנה את שרידי המדים, לאט, כמו קריעת שכבות של פחד. "אני לא הולך לעשות את זה פשוט," לחשתי, ובזמן שצליל הפיצוצים ברקע ליווה כל תנועה שלנו, זה היה מרדף. היא רצה, בורחת במסדרון הצר, ואני דולק אחריה, לא מוותר, זורק מבטים מלאי עוצמה, כמו חיה אחרי טרף.

כשהיא נעצרה, היה זה ליד הקיר, ואני הגעתי מאחוריה, מרגיש איך הדופק שלה מתואם עם פעימות הזמן הקטועות שלנו. ידי נשלחה קדימה, תפסה את השיער שלה, בדיוק מירבי, בעצמה מפתיעה, שהייתה מלווה בסכנה. במקום לחכות, היא נאבקה – לא רצתה להיכנע, הפעם זה לא היה סיפור של חבלים. היא רצתה מאבק, רצתה להרגיש את הכוח שלי מול שלה. האדרנלין הזרים אותנו זה לתוך זו.

הגוף שלה ושלי היו כרוכים יחד, תנועות חדות ואינטנסיביות. זה לא היה סיפור של כניעה שקטה או כניעה לחבלים מתהדקים, אלא מאבק של כוח ורצון. כמו טרף נרדף, היא לא ויתרה, רצה קדימה, נלחמת בי עם כל הכוח הפנימי שלה, עד לרגע שבו הדופק שלה התאם לשלנו, ופרץ של אדרנלין התפוצץ בין שנינו. כל הפחד, הכאב והאימה התמזגו לפיצוץ אחר -

אחד שאנחנו יצרנו.. 

עצוב לי, לא כיף לי, זה יום מחורבן.

לפני שנה התחיל קץ חדש –

קץ לחיים,

קץ לזוגיות,

קץ לאנשים,

קץ לחיים כמו שהכרנו.

זה קרה אז, עם הקורונה,

וזה קרה שוב, לפני שנה.

לקחו לנו את השליטה,

את הבחירה צמצמו מאוד.

והסכמה?

אין כאן הסכמה.

רק באשליות הקטנות שאנחנו מייצרים לעצמנו.

שמעתי פעם שקוראים לזה אסקפיזם?

אני רוצה להתייחס לזה כחזרה לנורמליזציה –

הזמן הזה שבו יש לי קצת שליטה.

שאני מרגיש שאני תורם,

שאני חיובי,

כשיש שם אותה אחת שצריכה אותי –

כאחראי, כעוגן, כשולט.

לתת לי את השליטה שלה, את הכוח שלה,

לקצת זמן של תחושה מוכרת, נורמלית.

היא ישבה שם על הרצפה, משקשקת את הרגליים באוויר, עם חיוך שובב על הפנים. כאילו היא מחפשת את הקצה, תמיד בודקת איפה הגבול עובר. אני עמדתי מולה, שומר על הפנים רציניות, אבל לא לגמרי. חצי חיוך התגנב גם אצלי. קשה להישאר רציני כשמישהו כזה יושב מולך.

“את יודעת,” אמרתי לה בשקט, “יש גבולות לכל דבר.”

היא גלגלה עיניים, אבל היה ברור שהיא מרוכזת בי עכשיו, אפילו שהיא ניסתה להסתיר את זה מאחורי משחק. תמיד היה לה קשה עם החוקים, אבל זו הייתה כל הפואנטה – לשים גבולות, לנתב את האנרגיות שלה למקום שבו היא יכולה להיות חופשייה יותר, בתוך המסגרת שלי.

“אני מקשיבה,” היא אמרה, עם אותו טון מתוק מדי.

התקרבתי לאט, תפסתי בעדינות את פרק כף ידה והעברתי את האצבעות שלי בעדינות על העור שלה. היא ניסתה לשמור על החיוך, אבל הוא התחיל להיסדק. הבנתי שהרגע הגיע, הרגע שבו היא מתחילה להרגיש את הכובד של הדינמיקה שלנו. היא שתקה פתאום, ואפשר היה לראות איך כל המשחק מתקלף ממנה.

התיישבתי לידה. “אני פה בשבילך,” אמרתי לה, מרגיע בקול שקט.

היא שתקה שוב, הנשימות שלה נהיו איטיות ועמוקות יותר. הרגע הזה תמיד מגיע—כשהיא מבינה שהמילים והצחוקים הם רק מסך עשן. היא רוצה להישען, להתמסר, לדעת שהיא בטוחה. הידיים שלה רפויות עכשיו, והמבט שלה מתחיל להתרכך.

“התחלנו מחדש?” שאלתי בשקט, מתקרב עם הפנים שלי קצת יותר קרוב לשלה.

היא הנהנה, בלי ציניות הפעם. נשארנו שם בשקט לרגע, האוויר מתמלא בתחושה של התמסרות. ואז, בדיוק כשחשבתי שהרצינות השתלטה על הכול, היא פתאום פתחה עין אחת ואמרה, "אז... מה עכשיו? הכנת שיעורים?"

חייכתי. "כן, ולמדת את השיעור החשוב ביותר."

“מה הוא?” שאלה בחצי רצינות, חצי משחק.

“תמיד תוודאי שלא שכחת לשים את הכלים במדיח לפני הסשן.”

היא פרצה בצחוק פתאומי, ואני הרגשתי איך גם המתח  של הרגע הזה נשבר לגמרי.

היא עמדה במרכז החדר, מתוחה, כמו תו מוסיקלי שעדיין לא הושמע, והאור הרך נופל עליה בדיוק בזווית שמזכירה לי את תחושת הבוקר אחרי לילה של חלומות לא ברורים. זה היה הרגע שבו הבנתי שאנחנו נכנסים לטריטוריה שהיא קצת יותר מעניינת ממה שציפיתי.

כשהיא הגיעה, לא הייתי בטוח איך היום הזה ייגמר. לפעמים, מפגשים כאלו מרגישים כמו לנסות להבין את הספרות הלבנה הקטנה שמופיעה על צג של מיקרוגל בחושך. אבל ברגע שהתחלתי לקשור את החבלים סביבה, כל פיסת עור נראתה כאילו מחכה למגע, כמו פסל שעדיין לא סיים להיחשף.

החבלים היו יוטה, מהסוג האיכותי שאני אוהב. הם היו רכים בידיים שלי, אבל כל כך חדים על הגוף שלה. יש משהו בחבל יוטה שגורם לכל סיב להרגיש חי, כאילו הוא עצמו רוצה להשתתף במשחק הזה. קושר את הברכיים שלה, היא נתנה לי מבט – לא של פחד, אלא של כניעה, של הסכמה בלתי מתפשרת למסע. אני תמיד אומר לעצמי שזה משחק של מחשבות, אבל ברגע הזה, הבנתי שזה הרבה יותר מזה. היא לא רק נתנה לי את גופה, היא נתנה לי את הזמן שלה, את הרגע הזה.

החבלים המשיכו להתלפף סביבה, עוטפים את גופה כמו מילים שנאמרות בשקט, בין השורות. כשהגעתי למותניה, היא נשמה נשימה עמוקה יותר, ואני יכולתי לחוש את התגובה שלה דרך האצבעות שלי. הקשר הבא היה מתוח מעט יותר, לא חזק מדי, אבל מספיק כדי שהיא תבין.

"אז מה את מרגישה?" שאלתי, לא כי הייתי צריך לדעת, אלא כי רציתי לשמוע איך היא מתארת את הרגע הזה. היא נשארה בשקט, אבל זה היה שקט שמלא במילים. תחושה נדירה של מישהו שנמצא בדיוק במקום שבו הוא אמור להיות. וזה עשה לי משהו.

החלק המעניין ביותר בסשן שיבארי הוא איך הוא מחבר אותך לאדם שמולך. כן, זה חבל – אבל זה לא חבל. זה קו, קו שקט שבו התגובות שלה הופכות לדיאלוג בלתי נגמר. כל נשימה שלה משכה חבל נוסף, כל מתיחה של הגוף שלה חיזקה את הקשר שלי אליה, ולא רק במובן הפיזי.

עיניה היו עצומות, אבל המתח בגופה היה ברור. היא לא פחדה, היא התמסרה. וכל תזוזה קטנה שלה הייתה כמו אות ממורס, שולחת לי מסרים שלא הייתי בטוח אם אני באמת מבין. אבל לא הייתי צריך להבין הכול – מספיק היה להרגיש.

קשרתי את החבל האחרון סביב ידיה, מציב את הגמר לתהליך שהיה איטי כמו בניית חללית בדרך לכוכב לכת רחוק. "עכשיו את באמת שלי," לחשתי, לא לעצמי ולא לה, אלא לרגע עצמו. והיא, בתגובה, חייכה בעדינות. החיוך הזה. הוא לא היה צריך מילים.

המתח בינינו היה מושלם, לא רק במובן הפיזי של המילים, אלא במובן שהקשרים האלה של יוטה הפכו אותנו לאחד. וכשהיא נעה שוב, מתפתלת קלות, לא בגלל הכאב אלא בגלל התחושה העמוקה הזו של להיות כל כך חשופה, ידעתי שזה הרגע שבו השליטה וההתמסרות מצטלבים בצורה הכי בלתי הגיונית שאפשר.

ואז, בלי שום התרעה מוקדמת, השקט נשבר. "חכה רגע," היא אמרה, והעיניים שלה נפתחו, מנסות להסתכל לי בעיניים למרות החבלים שעטפו אותה. "אני חייבת לשירותים."

וברגע הזה, כל המתח, כל המסתורין, כל הקסם של החבלים התפרק כמו פיסת עוגת גבינה נושנה.

"ברור," עניתי. "רק תנסי לא ליפול בדרך."

היא הייתה שם, יושבת על הספה, כמו תמיד. שקועה במסך הטלפון שלה, מנותקת, ממתינה. אני נכנס בשקט, בלי צורך בדפיקה או צלצול. היא יודעת שאני שם. אני תמיד שם.

אני מביט בה, בוחן אותה לרגע. הרגע הזה שלפני. היא קולטת אותי, קמה באיטיות, כאילו שוקלת את התגובה הנכונה. זה לא שהיא לא יודעת מה אני רוצה. זה חלק מהעניין – המתח. הידיעה שהיא שלי עוד לפני שאני בכלל צריך להגיד משהו.

"קומי," אני אומר בשקט, כמעט בלחישה. והיא קמה, לאט, כמו שהיא עושה תמיד. אולי יש לה חשש קטן, אולי זה סתם הרגל. זה בסדר. אני נהנה לראות אותה נכנעת לרגע, לגוף שלה שמגיב לפני שהיא מצליחה לחשוב.

היא עומדת שם, מולי, מחכה להוראות. זה לא העניין של המילים עצמן – זה איך שהן מתגלגלות לתוכה, משנות את כל מהלך המחשבות שלה. אני רואה את זה בעיניים שלה, איך היא מחפשת רמז אם אני מרוצה. מחכה לדעת שהיא עושה את זה נכון.

"תורידי," אני אומר. לא משהו דרמטי. פשוט ציון עובדה. החולצה נופלת ממנה, כמו שאני יודע שתעשה. אני אוהב את השקט של הרגעים האלה, איך כל תנועה שלה משקפת את ההבנה שהיא שלי. הגוף שלה, המוח שלה, כל חלק בה נמצא בשליטה שלי עכשיו.

ואז אני מתיישב. ברגע הכי בלתי צפוי, פשוט מתיישב על הספה. זה תמיד מבלבל אותה. אני יכול לראות את זה. היא חושבת שיש לי משחק חדש בראש, איזו בדיקה נסתרת. אבל לא הפעם.

"מה את רוצה לאכול?" אני שואל, פשוט כמו שזה נשמע.

היא נראית מופתעת, כמו מנסה לפענח אם זה חלק מהתוכנית. היא תמיד חושבת על מה שמאחורי השאלה. זה מצחיק אותי, אבל אני לא מראה את זה.

"אני לא יודעת," היא עונה, ואני מהנהן, שומר על פוקר פייס. "מה את רוצה לאכול?" אני שואל שוב, כאילו השאלה הזו אמורה להיות ברורה מאליה.

"עוגה," היא אומרת, ואני מרים את השקית שהבאתי איתי. שולף ממנה קופסה קטנה עם פרוסת עוגת שוקולד, מניח אותה על השולחן בינינו. "תטעמי," אני אומר בשקט, מסמן לה להתקרב.

היא מתכופפת, נוגסת בעוגה, אבל בדיוק אז אני מתקרב אליה, תופס את הצוואר שלה בעדינות – נגיעה מדודה, כזו שהיא מרגישה עד עמקי הגוף. זה לא הכוח הפיזי, זה הידיעה שהרגע הזה הוא שלי.

"מספיק," אני אומר. "רק פירור. זה מה שמגיע לך עכשיו."

היא עומדת שם, טועמת את השוקולד שעל הלשון, ואני רואה את המבט בעיניים שלה. זה לא רק משחק הכוח בינינו, זה ההבנה שאני שולט בכל רגע. כל תנועה שלה, כל נשימה.

היא שלי, ואני יודע בדיוק איך לשמור אותה שם.

יש פרידה טובה?

יש פרידה ששני הצדדים יוצאים ממנה ואומרים אחד לשני, וואי איזה כיף של פרידה! 

אפשר שוב?

איזו חוויה זו הייתה, ממש הרגשתי את כל קצות העצבים שלי רוטטים מהנאה.

אספר לכל החברים שלי כמה כיף זה היה ובטח הם גם ירצו לחוות את זה איתך, לצאת איתך, לפתח רגשות, לפתח אמון ואז להיפרד.

רק בשביל לחוות את חוויית הפרידה איתך.

האם יש פרידה בדסמית טובה? 

אולי כן.

אולי באמת קיימת דרך מושלמת להפרד, לסיים זוגיות,

לשבת ולהסתכל בעיניים לשני המשמעותית שהיוותה חלק כ"כ עמוק מהתקופה האחרונה שלך.

אחת שנחשפת אליה בשכבות העמוקות ביותר שלך, בין אם במילים ובין אם במעשים.

לנשום עמוק ולהגיד" סיבות" ו" סיימנו"

והיא תסתכל אלייך חזרה ותגיד צודק, הסיבות שאמרת מקובלות עלי ובאמת הגיע הזמן לסיים.

וזה גם כמובן יכול להיות הפוך, היא תבוא ותגיד לי סיבות ואני בלי אגו, אגיד לה חזרה צודקת.

וניפרד כחברים שכמה שעות או ימים לפני כן היינו מכונסים אחד בתוך השנייה כבליל אנושי של גוף, רגש ונוזלים.

שנינו נקום מחויכים ושלמים בדיוק כמו ביום שהכרנו ונבין שאם צד אחד לא רוצה, אין לשני מה לעשות לגבי זה וכל כאב או כעס או כל רגש אחר, לא יעזור, דעתו של הצד המסיים כבר קיימת.

האם יעזור לשנות אותה?

האם זו כבר לא מניפולציה?

מה יהיה עומק התחושות שלו אם דעותיו ישונו?

מה עומק הביטחון והאמון בנוכחות של מניפולציה?

אני לא יודע אם אני נפרד טוב,

אני משתדל להיות קודם בן אדם וכן לתת לצד השני את המקום לפריקת הכאב שלו, הצער שלו, להפגין את תחושת החוסר, הוואקום המטורף הזה שנוצר בפרידה.

כשהצד השני אומר לי, תן לי את הזמן לעבד, אני כותב שאני מקבל, ואני שם, זמין, לא חוסם.

כששואלים אותי חברים משותפים, אני אומר להם, אל תתנכרו לה, אם אתם יכולים, דברו איתה, תראו לה שהיא לא דחויה ושיש לה מקום אצלכם גם, שזה פשוט שינוי בתנאים שבינה לבייני.

איפה העיבוד שלי בכל התהליך?

האם בגלל שאני שולט, אני מנותק מהכאב של עצמי, מנותק מרגש?

האם לי מותר לכאוב או שמצופה ממני להיות שם לשק חבטות, רק להכיל, בלי לפרוק, בלי לעבד.

אז שואל אתכם, אם שרדתם לקרוא עד לכאן, ספרו לי אם ואיך נראתה הפרידה המושלמת שלכם.

אני באמת רוצה ללמוד.

באמת רוצה להתפתח.

ברור שלא רוצה עוד פרידות ובאמת מאחל לעצמי שאצליח למצוא אחת שאהיה עבורה כמו שהיא תהיה עבורי, שנצליח להיות אחת עבור השני בכל רכבת ההרים של החיים והבדסמ.

אבל אולי נקרא כאן משהו שנינו, שיעזור לנו לכאוב פחות אם ובמידה.

הסשן התחיל ברגע שנכנסת אלי לבית

לא חושב ששנינו היינו מודעים לזה

אבל משהו בדינמיקה עם בראטית. משהו תמיד שם, איזה ניצוץ שמדליק.

כמה דקות על הספה ואני כבר מבין שאת דרוכה, משהו לא כרגיל.

יום לפני תקשרת איתי לגבי כמה פציעות שקרו בסשנים האחרונים, שלי, שלה איתך.

פציעות שגורמות להגבלה על הסשן הנוכחי.

לא רצינו לדחות, דחייה אומרת שלא ניפגש הרבה זמן.

שנינו אוהבים את הסשנים ואת הפגישות שלנו.

הקשר ביננו הוא חברי בראשונה.

שיחה טעונה במקצת, אנחנו לא מסכימים על משהו, כנראה שנינו לא יודעים להגיד בוודאות אבל את מה שיושב לנו בנקודה הזו, לתקשר אבל אנחנו יודעים, מעל חצי שנה של הכרות כבר למדנו לתקשר ולהכיר אחד את השניה.

יאללה לטאטאמי אני שולח אותך, בואי נראה איזה חלקים נשארו לך בגוף שאני יכול לקשור, כאלו שאני לא צריך להתייחס אליהם כקליפות ביצים.

רגל ימין, בוהנות, אצבעות, שיער, רגל שמאל עד הברך, ידיים רק אם לא יעצור דם או ילחץ על עצבים.

הקשירה מסתיימת די מהר, היצירתיות בחבל שלי קצת מוגבלת, השיחה שקדמה, האזורים להמנע, קצת עייפות.

את שוכבת לך שם, רוב התנועה שלך מוגבלת, מחפשת איפה לזוז.

משהו נדלק לי, כמו נורה, להציק לך, לתת לילד שבתוכי קצת לשחק, אנלא נוגע, אנלא נוגע בך, מביא מקל במבוק שהבאת לי ומתחיל להציק לך איתו, באף, באוזן, בשיער.

החבל שעל העורף שלך מעצבן אותך, את צורחת עלי שהוא חונק, אבל טיעון הגיוני שלי שזה עורף ולא צוואר, מרגיע אותך, את עדיין רוטנת על זה, אבל כבר לא מטורגרת, וזה מציק לך עוד יותר, כי אני ניצחתי בסיבוב הזה.

החוסר אונים מתחיל להשפיע, הפנים על הרצפה, אין יותר מידי כאב, בטח לא משהו שאת לא יכולה להתמודד איתו, אבל אין לך תנועה, שיער משוך אחורה, קיפול קדימה משוך עם העורף, חוסר אונים.

ואני מציק.

המקל, מילים שמוציאות אותך מלהכנס לספייס, נותן לך כמה דקות לשקוע ומוציא החוצה בהלצה או בהזזה, לא אתן לך את הפינה השקטה שלך הפעם, הפעם, בואי נראה איך את מתמודדת עם עצמך ולא עם הסף כאב המופלא שלך שאת בנוחות כ"כ רבה גולשת אליו.

שעון חול מבצבץ לו בפינת העין שלי, שעון שקיבלתי מחברה טובה.

עוד אלמנט לסשן, אין דבר יותר ממחיש תנועת זמן משעון החול.

השעון מעביר 5 דקות ואני הופך אותו חזרה ושוב ושוב, את מנסה להפיל אותו ולעצור, אני מחזיר, מאפס ומתחיל לספור את ה5 דקות מהתחלה ושוב ושוב ושוב.

הרבה זמן לא נתתי לסאדיסט המנטלי שלי לצאת ככה לטיול, מה שיותר תפס אותי לקראת סוף הסשן ולאחריו, כמה נהניתי מהטיול הזה.

אני לא סדיסט, או שכן?

אפטרקייר ארוך מהרגיל, עומס של כזה סשן הוא שונה מעומס של כאב פיזי.

עברו כמה ימים מאז, אני עדיין מעבד אותו, לקרוא את הצד שלך עזר לי קצת להבין, אבל אני עדיין מעבד את עצמי בסיטואציה, מנסה להבין ולעבד את התחושות יותר לעומק.

אני בטוב, אני שלם עם הסשן והתהליך, פשוט מופתע.

בטוב.