היא עמדה במרכז החדר, מתוחה, כמו תו מוסיקלי שעדיין לא הושמע, והאור הרך נופל עליה בדיוק בזווית שמזכירה לי את תחושת הבוקר אחרי לילה של חלומות לא ברורים. זה היה הרגע שבו הבנתי שאנחנו נכנסים לטריטוריה שהיא קצת יותר מעניינת ממה שציפיתי.
כשהיא הגיעה, לא הייתי בטוח איך היום הזה ייגמר. לפעמים, מפגשים כאלו מרגישים כמו לנסות להבין את הספרות הלבנה הקטנה שמופיעה על צג של מיקרוגל בחושך. אבל ברגע שהתחלתי לקשור את החבלים סביבה, כל פיסת עור נראתה כאילו מחכה למגע, כמו פסל שעדיין לא סיים להיחשף.
החבלים היו יוטה, מהסוג האיכותי שאני אוהב. הם היו רכים בידיים שלי, אבל כל כך חדים על הגוף שלה. יש משהו בחבל יוטה שגורם לכל סיב להרגיש חי, כאילו הוא עצמו רוצה להשתתף במשחק הזה. קושר את הברכיים שלה, היא נתנה לי מבט – לא של פחד, אלא של כניעה, של הסכמה בלתי מתפשרת למסע. אני תמיד אומר לעצמי שזה משחק של מחשבות, אבל ברגע הזה, הבנתי שזה הרבה יותר מזה. היא לא רק נתנה לי את גופה, היא נתנה לי את הזמן שלה, את הרגע הזה.
החבלים המשיכו להתלפף סביבה, עוטפים את גופה כמו מילים שנאמרות בשקט, בין השורות. כשהגעתי למותניה, היא נשמה נשימה עמוקה יותר, ואני יכולתי לחוש את התגובה שלה דרך האצבעות שלי. הקשר הבא היה מתוח מעט יותר, לא חזק מדי, אבל מספיק כדי שהיא תבין.
"אז מה את מרגישה?" שאלתי, לא כי הייתי צריך לדעת, אלא כי רציתי לשמוע איך היא מתארת את הרגע הזה. היא נשארה בשקט, אבל זה היה שקט שמלא במילים. תחושה נדירה של מישהו שנמצא בדיוק במקום שבו הוא אמור להיות. וזה עשה לי משהו.
החלק המעניין ביותר בסשן שיבארי הוא איך הוא מחבר אותך לאדם שמולך. כן, זה חבל – אבל זה לא חבל. זה קו, קו שקט שבו התגובות שלה הופכות לדיאלוג בלתי נגמר. כל נשימה שלה משכה חבל נוסף, כל מתיחה של הגוף שלה חיזקה את הקשר שלי אליה, ולא רק במובן הפיזי.
עיניה היו עצומות, אבל המתח בגופה היה ברור. היא לא פחדה, היא התמסרה. וכל תזוזה קטנה שלה הייתה כמו אות ממורס, שולחת לי מסרים שלא הייתי בטוח אם אני באמת מבין. אבל לא הייתי צריך להבין הכול – מספיק היה להרגיש.
קשרתי את החבל האחרון סביב ידיה, מציב את הגמר לתהליך שהיה איטי כמו בניית חללית בדרך לכוכב לכת רחוק. "עכשיו את באמת שלי," לחשתי, לא לעצמי ולא לה, אלא לרגע עצמו. והיא, בתגובה, חייכה בעדינות. החיוך הזה. הוא לא היה צריך מילים.
המתח בינינו היה מושלם, לא רק במובן הפיזי של המילים, אלא במובן שהקשרים האלה של יוטה הפכו אותנו לאחד. וכשהיא נעה שוב, מתפתלת קלות, לא בגלל הכאב אלא בגלל התחושה העמוקה הזו של להיות כל כך חשופה, ידעתי שזה הרגע שבו השליטה וההתמסרות מצטלבים בצורה הכי בלתי הגיונית שאפשר.
ואז, בלי שום התרעה מוקדמת, השקט נשבר. "חכה רגע," היא אמרה, והעיניים שלה נפתחו, מנסות להסתכל לי בעיניים למרות החבלים שעטפו אותה. "אני חייבת לשירותים."
וברגע הזה, כל המתח, כל המסתורין, כל הקסם של החבלים התפרק כמו פיסת עוגת גבינה נושנה.
"ברור," עניתי. "רק תנסי לא ליפול בדרך."
