היא ישבה שם על הרצפה, משקשקת את הרגליים באוויר, עם חיוך שובב על הפנים. כאילו היא מחפשת את הקצה, תמיד בודקת איפה הגבול עובר. אני עמדתי מולה, שומר על הפנים רציניות, אבל לא לגמרי. חצי חיוך התגנב גם אצלי. קשה להישאר רציני כשמישהו כזה יושב מולך.
“את יודעת,” אמרתי לה בשקט, “יש גבולות לכל דבר.”
היא גלגלה עיניים, אבל היה ברור שהיא מרוכזת בי עכשיו, אפילו שהיא ניסתה להסתיר את זה מאחורי משחק. תמיד היה לה קשה עם החוקים, אבל זו הייתה כל הפואנטה – לשים גבולות, לנתב את האנרגיות שלה למקום שבו היא יכולה להיות חופשייה יותר, בתוך המסגרת שלי.
“אני מקשיבה,” היא אמרה, עם אותו טון מתוק מדי.
התקרבתי לאט, תפסתי בעדינות את פרק כף ידה והעברתי את האצבעות שלי בעדינות על העור שלה. היא ניסתה לשמור על החיוך, אבל הוא התחיל להיסדק. הבנתי שהרגע הגיע, הרגע שבו היא מתחילה להרגיש את הכובד של הדינמיקה שלנו. היא שתקה פתאום, ואפשר היה לראות איך כל המשחק מתקלף ממנה.
התיישבתי לידה. “אני פה בשבילך,” אמרתי לה, מרגיע בקול שקט.
היא שתקה שוב, הנשימות שלה נהיו איטיות ועמוקות יותר. הרגע הזה תמיד מגיע—כשהיא מבינה שהמילים והצחוקים הם רק מסך עשן. היא רוצה להישען, להתמסר, לדעת שהיא בטוחה. הידיים שלה רפויות עכשיו, והמבט שלה מתחיל להתרכך.
“התחלנו מחדש?” שאלתי בשקט, מתקרב עם הפנים שלי קצת יותר קרוב לשלה.
היא הנהנה, בלי ציניות הפעם. נשארנו שם בשקט לרגע, האוויר מתמלא בתחושה של התמסרות. ואז, בדיוק כשחשבתי שהרצינות השתלטה על הכול, היא פתאום פתחה עין אחת ואמרה, "אז... מה עכשיו? הכנת שיעורים?"
חייכתי. "כן, ולמדת את השיעור החשוב ביותר."
“מה הוא?” שאלה בחצי רצינות, חצי משחק.
“תמיד תוודאי שלא שכחת לשים את הכלים במדיח לפני הסשן.”
היא פרצה בצחוק פתאומי, ואני הרגשתי איך גם המתח של הרגע הזה נשבר לגמרי.