היא הייתה שם, יושבת על הספה, כמו תמיד. שקועה במסך הטלפון שלה, מנותקת, ממתינה. אני נכנס בשקט, בלי צורך בדפיקה או צלצול. היא יודעת שאני שם. אני תמיד שם.
אני מביט בה, בוחן אותה לרגע. הרגע הזה שלפני. היא קולטת אותי, קמה באיטיות, כאילו שוקלת את התגובה הנכונה. זה לא שהיא לא יודעת מה אני רוצה. זה חלק מהעניין – המתח. הידיעה שהיא שלי עוד לפני שאני בכלל צריך להגיד משהו.
"קומי," אני אומר בשקט, כמעט בלחישה. והיא קמה, לאט, כמו שהיא עושה תמיד. אולי יש לה חשש קטן, אולי זה סתם הרגל. זה בסדר. אני נהנה לראות אותה נכנעת לרגע, לגוף שלה שמגיב לפני שהיא מצליחה לחשוב.
היא עומדת שם, מולי, מחכה להוראות. זה לא העניין של המילים עצמן – זה איך שהן מתגלגלות לתוכה, משנות את כל מהלך המחשבות שלה. אני רואה את זה בעיניים שלה, איך היא מחפשת רמז אם אני מרוצה. מחכה לדעת שהיא עושה את זה נכון.
"תורידי," אני אומר. לא משהו דרמטי. פשוט ציון עובדה. החולצה נופלת ממנה, כמו שאני יודע שתעשה. אני אוהב את השקט של הרגעים האלה, איך כל תנועה שלה משקפת את ההבנה שהיא שלי. הגוף שלה, המוח שלה, כל חלק בה נמצא בשליטה שלי עכשיו.
ואז אני מתיישב. ברגע הכי בלתי צפוי, פשוט מתיישב על הספה. זה תמיד מבלבל אותה. אני יכול לראות את זה. היא חושבת שיש לי משחק חדש בראש, איזו בדיקה נסתרת. אבל לא הפעם.
"מה את רוצה לאכול?" אני שואל, פשוט כמו שזה נשמע.
היא נראית מופתעת, כמו מנסה לפענח אם זה חלק מהתוכנית. היא תמיד חושבת על מה שמאחורי השאלה. זה מצחיק אותי, אבל אני לא מראה את זה.
"אני לא יודעת," היא עונה, ואני מהנהן, שומר על פוקר פייס. "מה את רוצה לאכול?" אני שואל שוב, כאילו השאלה הזו אמורה להיות ברורה מאליה.
"עוגה," היא אומרת, ואני מרים את השקית שהבאתי איתי. שולף ממנה קופסה קטנה עם פרוסת עוגת שוקולד, מניח אותה על השולחן בינינו. "תטעמי," אני אומר בשקט, מסמן לה להתקרב.
היא מתכופפת, נוגסת בעוגה, אבל בדיוק אז אני מתקרב אליה, תופס את הצוואר שלה בעדינות – נגיעה מדודה, כזו שהיא מרגישה עד עמקי הגוף. זה לא הכוח הפיזי, זה הידיעה שהרגע הזה הוא שלי.
"מספיק," אני אומר. "רק פירור. זה מה שמגיע לך עכשיו."
היא עומדת שם, טועמת את השוקולד שעל הלשון, ואני רואה את המבט בעיניים שלה. זה לא רק משחק הכוח בינינו, זה ההבנה שאני שולט בכל רגע. כל תנועה שלה, כל נשימה.
היא שלי, ואני יודע בדיוק איך לשמור אותה שם.
