מתבונן בה מבעד לחבלים המתוחים, לועס את קצה הקיסם שלי. מתיחה קטנה, ומיד אני שומע את הנאקה של כאב מהצד השני. לא בדיוק כאב טהור, יותר הפתעה – מהסוג שאנחנו מכירים כבר טוב מדי.
"גרמפפ... ממפפפפ," היא מלמלת, הפה חסום.
"אה, אמרת משהו חשוב?" שאלתי, מציץ בזווית העין. אני לא צריך לשאול באמת, העיניים שלה אמרו הכל. הבעיה שלה אף פעם לא הייתה עם הכאב, אלא עם המתח. "להוריד את הגאג?" שאלתי. הריר נזל לה מהפה, היא התגרתה בי בלי מילים, ממלמלת משהו שנשמע כמו תלונה מגחכת.
"אה, אני מבין – להעלות את המתח? כי זה לא מספיק כואב לך?" המבט בעיניה עדיין מתריס, כאילו היא מחכה שאתקפל. אבל אני לא משחק את המשחק הזה. יש דברים שנכתבים בעיניים, ויש כאלה שאתה פשוט צריך להרגיש.
פתאום היא בוהה ברגליים שלה, כאילו זה מה שחשוב עכשיו – הנקודה שהיא פספסה בגילוח. "ראיתי את זה, קרציה," אמרתי בחיוך, "לא חלק לי ללטף אותך."
היא יודעת שזה מגיע לה. "שנייה, אני הולך להביא את הברנר," הוספתי, זורק הערה שתמיד מקפיצה אותה, "את יודעת כמה את אוהבת את הריח של השיער השרוף."
אני עושה את עצמי הולך למטבח, ובינתיים, אני שומע מאחורי את הגרגור הזה שהיא משחררת כשהיא יודעת שהיא הצליחה להוציא ממני עוד קצת יחס.
העולם אולי נמתח ומתפרק, אבל ברגעים האלו?
שנינו לגמרי בתוך זה.
