המלחמה הייתה בעיצומה, ולא הרגשתי שום שליטה על מה שקורה בחוץ. אבל כאן, בבונקר, בתוך הקירות הדחוסים והמכוערים האלה, נוצרה מציאות אחרת. לא חבלים הפעם, לא התמסרות רכה – אלא כוח אחר. עמדנו זה מול זו, מביטים בעיניים, המשחק התחיל בשקט. הסרתי ממנה את שרידי המדים, לאט, כמו קריעת שכבות של פחד. "אני לא הולך לעשות את זה פשוט," לחשתי, ובזמן שצליל הפיצוצים ברקע ליווה כל תנועה שלנו, זה היה מרדף. היא רצה, בורחת במסדרון הצר, ואני דולק אחריה, לא מוותר, זורק מבטים מלאי עוצמה, כמו חיה אחרי טרף.
כשהיא נעצרה, היה זה ליד הקיר, ואני הגעתי מאחוריה, מרגיש איך הדופק שלה מתואם עם פעימות הזמן הקטועות שלנו. ידי נשלחה קדימה, תפסה את השיער שלה, בדיוק מירבי, בעצמה מפתיעה, שהייתה מלווה בסכנה. במקום לחכות, היא נאבקה – לא רצתה להיכנע, הפעם זה לא היה סיפור של חבלים. היא רצתה מאבק, רצתה להרגיש את הכוח שלי מול שלה. האדרנלין הזרים אותנו זה לתוך זו.
הגוף שלה ושלי היו כרוכים יחד, תנועות חדות ואינטנסיביות. זה לא היה סיפור של כניעה שקטה או כניעה לחבלים מתהדקים, אלא מאבק של כוח ורצון. כמו טרף נרדף, היא לא ויתרה, רצה קדימה, נלחמת בי עם כל הכוח הפנימי שלה, עד לרגע שבו הדופק שלה התאם לשלנו, ופרץ של אדרנלין התפוצץ בין שנינו. כל הפחד, הכאב והאימה התמזגו לפיצוץ אחר -
אחד שאנחנו יצרנו..