הסשן התחיל ברגע שנכנסת אלי לבית
לא חושב ששנינו היינו מודעים לזה
אבל משהו בדינמיקה עם בראטית. משהו תמיד שם, איזה ניצוץ שמדליק.
כמה דקות על הספה ואני כבר מבין שאת דרוכה, משהו לא כרגיל.
יום לפני תקשרת איתי לגבי כמה פציעות שקרו בסשנים האחרונים, שלי, שלה איתך.
פציעות שגורמות להגבלה על הסשן הנוכחי.
לא רצינו לדחות, דחייה אומרת שלא ניפגש הרבה זמן.
שנינו אוהבים את הסשנים ואת הפגישות שלנו.
הקשר ביננו הוא חברי בראשונה.
שיחה טעונה במקצת, אנחנו לא מסכימים על משהו, כנראה שנינו לא יודעים להגיד בוודאות אבל את מה שיושב לנו בנקודה הזו, לתקשר אבל אנחנו יודעים, מעל חצי שנה של הכרות כבר למדנו לתקשר ולהכיר אחד את השניה.
יאללה לטאטאמי אני שולח אותך, בואי נראה איזה חלקים נשארו לך בגוף שאני יכול לקשור, כאלו שאני לא צריך להתייחס אליהם כקליפות ביצים.
רגל ימין, בוהנות, אצבעות, שיער, רגל שמאל עד הברך, ידיים רק אם לא יעצור דם או ילחץ על עצבים.
הקשירה מסתיימת די מהר, היצירתיות בחבל שלי קצת מוגבלת, השיחה שקדמה, האזורים להמנע, קצת עייפות.
את שוכבת לך שם, רוב התנועה שלך מוגבלת, מחפשת איפה לזוז.
משהו נדלק לי, כמו נורה, להציק לך, לתת לילד שבתוכי קצת לשחק, אנלא נוגע, אנלא נוגע בך, מביא מקל במבוק שהבאת לי ומתחיל להציק לך איתו, באף, באוזן, בשיער.
החבל שעל העורף שלך מעצבן אותך, את צורחת עלי שהוא חונק, אבל טיעון הגיוני שלי שזה עורף ולא צוואר, מרגיע אותך, את עדיין רוטנת על זה, אבל כבר לא מטורגרת, וזה מציק לך עוד יותר, כי אני ניצחתי בסיבוב הזה.
החוסר אונים מתחיל להשפיע, הפנים על הרצפה, אין יותר מידי כאב, בטח לא משהו שאת לא יכולה להתמודד איתו, אבל אין לך תנועה, שיער משוך אחורה, קיפול קדימה משוך עם העורף, חוסר אונים.
ואני מציק.
המקל, מילים שמוציאות אותך מלהכנס לספייס, נותן לך כמה דקות לשקוע ומוציא החוצה בהלצה או בהזזה, לא אתן לך את הפינה השקטה שלך הפעם, הפעם, בואי נראה איך את מתמודדת עם עצמך ולא עם הסף כאב המופלא שלך שאת בנוחות כ"כ רבה גולשת אליו.
שעון חול מבצבץ לו בפינת העין שלי, שעון שקיבלתי מחברה טובה.
עוד אלמנט לסשן, אין דבר יותר ממחיש תנועת זמן משעון החול.
השעון מעביר 5 דקות ואני הופך אותו חזרה ושוב ושוב, את מנסה להפיל אותו ולעצור, אני מחזיר, מאפס ומתחיל לספור את ה5 דקות מהתחלה ושוב ושוב ושוב.
הרבה זמן לא נתתי לסאדיסט המנטלי שלי לצאת ככה לטיול, מה שיותר תפס אותי לקראת סוף הסשן ולאחריו, כמה נהניתי מהטיול הזה.
אני לא סדיסט, או שכן?
אפטרקייר ארוך מהרגיל, עומס של כזה סשן הוא שונה מעומס של כאב פיזי.
עברו כמה ימים מאז, אני עדיין מעבד אותו, לקרוא את הצד שלך עזר לי קצת להבין, אבל אני עדיין מעבד את עצמי בסיטואציה, מנסה להבין ולעבד את התחושות יותר לעומק.
אני בטוב, אני שלם עם הסשן והתהליך, פשוט מופתע.
בטוב.