מכירים את זה שאתם אוכלים ושותים בלילה, הרבה אחרי שהגוף כבר פתח קבוצת ווטסאפ עם השעון הביולוגי ושניהם החליטו שאתם גמור?
אז שלוש בבוקר. אני מתעורר.
זיעה קרה, סיוט על רוחות רפאים.
לא קורה הרבה. לרוב זה חייזרים או האקסית ההיא שבוגדת גם בחלומות.
אבל הפעם – רוחות רפאים במחנה הצופים.
בין אם זה האלכוהול או סתם הגיל שמחליט לעשות לי "בוקר טוב" באמצע הלילה, התוצאה אותה תוצאה: צרבת.
הצרבת הזאת שמגיעה עם טון חגיגי של אמא פולניה שגם הדהדה ברקע בזמן ששתיתי את החצי השלישי של הבירה "אמרתי לך".
פותח את המגרה שליד המיטה ומתחיל לחפש כדור נגד הצרבת.
מזיז ויברטור, אזיקים, קולר ברזל, זנב מפואר שמתחבר למקום שבו השמש לא זורחת.
הכול בסדר, חיי לילה נורמטיביים לגמרי של מישהו שדווקא לא איבד את זה, אלא להפך – רק משתבח.
אני ממשיך לפשפש בצד השני, עד שבום. זמזום קורע את השקט.
הלב שלי קופץ לתחתונים, אם היו לי. אבל אני ערום, כי למה לא.
כמה שניות של אימה. ואז זה מכה בי, לא רוחות, לא סיוט, סתם ויברטור נלחץ באמצע החיפושים והחליט שיש לו מה להגיד.
אז אני יושב שם, בחושך, עם ויברטור שעדיין רוטט איפשהו בין כדורים לא נמצאים וקולרים משומשים, ופתאום זה מרגיש כמו מסקנה של סרט תיעודי: ככה נראית הזדקנות ב־3 בבוקר.
לא עם פניצילין ונטפליקס, אלא עם צרבת, שדים מהעבר וצעצועים שמסרבים לשתוק. ואני צוחק. כי אם זה המחיר של לא להיות "זקן", אז בסדר. אני אשלם בטיפים קטנים של זיעה, פחד ופלסטיק רוטט.
ואתם, בטח משועשעים, חלקכם אולי גם מתחברים למשהו ממה שסיפרתי.
ובסופו של דבר נהנים מסיפור של סוטה משתבח שנכתב מהשראה על צרבת, סיוטים וויברטור שחמד לו לצון.