יוצא מהקניות עם עגלת סופר מלאה בכל טוב
ארבעת הגלגלים חדשים והעגלה שועטת בחדווה.
אני לוקח פחית שתייה מהעגלה וממשיך להחזיק אותה ביד אחת.
העגלה מתקדמת איתי ולאט לאט מתחילה למשוך הצידה, אין 2 ידיים שמייצבות אותה.
יצאנו לחניון, לכיוון הרכב, אבן קטנה תקעה את העגלה, אני בגמלוניות מנסה לתת דחיפה עם היד הפנויה והמרפק, העגלה מתעקשת קצת אבל בסוף נכנעת ומדלגת על המכשול,אבל חופש חדש נוצר, הדחיפה היתה חזקה והעגלה מסתובבת סביב צירה.
אני לא מתרגש, מלווה את ציר הסיבוב תוך כדי צעדה קדימה, העגלה מתקדמת איתי ומסתובבת סביב עצמה, מין מחול כזה כיפי,היד שלי מידי פעם ממשיכה את סיבוב העגלה, ולפעמים אפילו משחררת כי התנועה שלה אחידה והרמונית.
מידי פעם מושכת לימין, מידי פעם לשמאל, אבל מתקדמת איתי, למרות שאני אוחז רק יד אחת.
מגיעים למעבר בין 2 מכוניות, כבר צריך להיות מדויק כאן ואין מקום למשחק העגלה.
מניח את הפחית בין הקניות ומקווה שלא תיפול, אוחז חזרה עם 2 ידיים ועובר במעבר מבלי לפגוע ברכבים.
גם הבראטית לא חייבת 2 ידיים קשות שאוחזות בה ומכוונות אותה, דווקא שם, לפעמים זה יהיה מעייף, היד המכוונת, מלטפת, מזכירה שאנחנו רוצים שנינו להגיע לרכב, ואפשר לטייל בדרך, לרקוד, להזכיר שיש לפעמים במסלול מקומות שצריך להיות קשיח יותר ושיש מקומות שדווקא המחול הוא זה שאנחנו רוצים להיות בו, לצפות, לחייך לעצמנו שזו הדינמיקה ולזה אנחנו כמהים.