בלוגניסטית

אחד אחורה?

מסתכלת ובודקת,
האם הצד השני מעוניין?
אינני יודעת.
החיבוק שלו מושך אותי..
והשאר,
השאר אינו ברור.

כמו כל אחת מיוחדת אחרת,
גם אני מחפשת את האדם שירצה, וישקיע,
ואיכשהו כל פעם מוצאת את עצמי מתפשרת.
משהו לבינתיים, משהו חלקי.
לפעמים הכמעט רק מדגיש את החסר.

מתנדנדת לכאן ולכאן,
בין הכמיהה לשחרור,
נתינה, השתקעות בסאביות שבי,
וחוסר אמון.

מרגישה כמכורה..
גופי צועק לכאב, ארוך ומתמשך.
הדהוד החבטות,
השחרור מבפנים, השחרור כלפי חוץ.
ידים לופתות את עצמן,
עוד שניה ובוערת.
קשה לי לבקש, לדעת מה נכון.
והנני שוב כאן,
זועקת, מתחננת,
כאב.

שלך.

המילה מהדהדת בתוכי.

כעלי המשי השזורים בשמלתי,
חולפים להם הימים.
תנועת הגלים הממושכת
קוראת לי פנימה.
וכמהופנטת מן השניות החולפות,
ממשיכה אני בריקודי
תנועה הופכת לרגש,
ורגש ממשיך כתנועה.

מדהים עד כמה השתנתי
מאז
קוראת ומסתכלת
עדיין מזדה עם חלק אך
זהו חלקיק
ותו לא.

את הצללים אני רואה בפניך
את האור, החושך, האהבה והציפיה
מרחוק אני מביטה ויודעת
שטוב.

נרדמתי שונאת אותך.
בוכה וכואבת.
על זה שהצלחת ככה כבר להמשיך הלאה.
על זה שכואב לי, ובגללך.
על ההבדל של האחרי בהשוואה ללפני.
שונאת אותך כי כואב לי.

אמרת דברים והאמנתי.
כי רציתי להאמין,
האמנתי שאת יכולה/מוכנה למה שאמרת.
נאיביות שכזאת...

שונאת אותך, אבל לא באמת.
רוצה אותך, אבל לא מוכנה.

אהבתי...
אוהבת...
ומה עכשיו?

שלווה פנימית,
ותוהו מוחלט.

שמחה ואושר וכיף וטוב,
וכאב ועצוב וסחוט ועייף.

טוב לי וטוב לי,
ושתי מילים נאמרות...
ואני מתפרקת.
כואבת.
דואבת.



הפכפכה כמטבע נזרק
עץ או פלי?
כיצד יצא הגורל?