בלוגניסטית

אוהבת אותך, אבל האושר שלי כבר שלי עכשיו.
למדתי מהנסיון הזה. והרבה 😄
מה אני אוהבת, מה אני רוצה.
מה כואב בטירוף.

טוב לי שטוב לי.
וכך גם אשאר.
אוהבת אותך. אבל אני שלי עכשיו, לא שלך.
וטוב לי.

אוהבת אותך.
אוהבת אותך הרבה.
והיום, הכאב של האהבה הזאת דעך קצת.
הכאב פחות מאתמול, בטח גם פחות מאשר מחר.
אבל להיום...
יש בי שלווה שקטה,שמחה שקטה.
טוב שכואב פחות,
ומקווה שגם לך.

את כל המחוייבויות למחוק.
את כל הדברים שכל כך חשובים.
את עצמי.
אותך.
את הזכרון שנמצא בי, שלך.

הסתובבתי בתל אביב היום.
בכל פינה ראיתיך.
זיכרוני העלה את פניך, מילותייך.
והיינו שם שוב שתינו, בדימיוני.
איך ישבנו אז, בבית קפה ההוא, ואחזת בידי. ופשוט אהבת.
ובפארק, איפה שהילדים שיחקו בתופסת, ואת...
ועל הספסל, כשמילמלת את מילותיך לתוך אוזני.
ועוד ועוד.

הולכת ורואה אותך.
זכרונות נפלאים, של אהבה, של שייכות, של פומביות מטורפת באמצע ת"א.
רק בגלל שלא יכולנו/רצינו ללכת הביתה.


זה מצחיק ועצוב באותו הזמן. או משמח וכואב. עוד לא החלטתי.
אבל כזאת אני, הרי את יודעת.

מביטה בך. קוראת אותך. מקשיבה לך ושומעת אותך.
ואת כל כך רחוקה.
כבר אי אפשר לגעת.
מכיוון שהתמכרתי אליך.
רגש ומבט. נגיעה וליטוף.

בלילה במועדון. הלב כאב, העיניים דמעו, ונגעת בי.
כמו מכורה לסם התמסרתי למגעך. ולהצלפותיך.
ידעת שאהבתיך.
שברת את ליבי, ואז חזרת וליטפת.
ואני כמו מכורה, רק חוזרת.