ויסות חושי

היום הייתי אמורה לנסוע לכנס של אגודת אלמא למיניות, בפרדס חנה.

מבוקר עד ערב סדנאות והרצאות שכולן עוסקות במגע, מיניות, טנטרה, גבולות וכיף גדול.

לקחתי צימר קרוב ותכננתי סופ"ש חלומי.

הרשימה שלי כללה: (אם היה לי מנוי הייתי מצלמת אותה לכאן)

ביצים

ירקות לסלט

חלב סויה/שיבולת

יין + פותחן

ספר

צעצועים

נעלי ספורט

אוזניות

תחפושת

מחברת + כלי כתיבה

אתמול הודיעו שבשל אילוצים הכנס נדחה לחודש מאי ומצאתי את עצמי בסופ"ש פנוי. וללא תוכניות.

ממממממ

באסה.

נפלו לי היום אסימונים במקלחת, 

שוב, 

בעקבות העובדה שעברת מולי באמצע אימון הריצה. 

המים החמים שטפו את השרירים הכואבים שלי

ואני התחלתי לבכות. לא יכולתי להבדיל בין המים לדמעות.

נחמץ לי הלב. שוב.  המחשבה שבמשך שש שנים פימפמת באוזניי את העובדה שאני האישה של חייך ואנחנו פרק ב' שהוא לנצח, נראתה כמו בדיחה טובה, אל מול העובדה שתוך שלושה חודשים מהרגע שנפרדנו, כבר היתה לך מישהי חדשה במיטה. ובבית. ובלב?

ואני? 

עוד מעט שנה עוברת. לא הצלחתי לראות, לפגוש, לטעום, שום גבר שעשה לי פרפרים בלב, 

או גרם לי לרצות לרדת על ארבע עבורו. 

שלא לדבר, על לפתוח רגליים. 

ופתאום, עלתה בי מחשבה שאני מנסה להוכיח לך, לעולם, למי בדיוק(? ) שהמילים שלי היו אמת ושאהבתי אותך אהבה אמיתית.

זדיין. 

אתה לא שווה את האהבה האמיתית שיש לי להעניק. 

אני חייבת לשחרר אותך. 

וואו, אם הייתי מאמינה באלוהים, הייתי אומרת שהוא מעמיד אותי במבחנים. 

מהסוג שנכשלים בו.

כאילו, בכל רגע שבו אני מרגישה שאני מתקדמת, מתגברת, צומחת, 

הוא מחליט להוריד לי את הראש לרצפה, 

למעוך אותי במגפי הצבא הכבדים שלו, 

"לא, ילדה. לא היום".

כאילו, שהמראה האהוב עליו, הוא העיניים האדומות והדומעות שלי. 

השפתיים, כשהן מתעוותות בכאב, ללא קול. 

המבחן היום, היה קשה מנשוא. 

ידעתי שהוא עתיד לבוא. מתישהו. 

פחדתי ממנו, פחדתי פחד מוות. 

וברגע האמת, כמו פנתרה, נעצתי מבט והמשכתי ללכת. 

בלי שלום. 

בלי להביט, אפילו לא מבט אחד, אחורה. 

וביצעתי את האימון. וסיימתי אותו, 

למרות שהמחשבות שלי צרחו. צרחו. צרחו.

וכשהגעתי הביתה, בחרתי את השיר הכי כואב והכי עצוב

ונתתי לו לפלח לי את הלב

ולשבור אותו לאלפי חתיכות, מהולות ביין אדום. 

אני אתפרק, רק הערב. 

אכשל בשבילך. 

בגללך. 

מחר, ליבי יהיה שלם שוב. 

"אני אוהבת אותך מיליונים".

המשפט הזה היה שגור בפי שנים.

לא בכדי, חרטתי לך אותו על צמיד, ביום ההולדת.

והייתי שם. כולי.

מיליונים של תאים שמכוונים כולם אלייך

מיליוני דברי קטנים שצריך להכיל. מחשבות, רצונות. גם הם, כולם אלייך.

ועלייך.

ובשבילך.

עוד ארבעה חודשים אנחנו סוגרים שנה שלמה בנפרד.

"אני אוהבת אותך מיליונים" כבר לא שייך לך.

העניין הוא, שהוא עדיין לא שייך גם לי. המשפט הזה לא חזר אליי במלואו, כדי שאוכל להעניק אותו לאחר.

אבל אני עובדת על זה.

ואני אוהבת אותי מיליונים.

יש בי געגוע לדברים פשוטים מאוד. 

להניח את הראש על מישהו בערב, 

לראות איתו סדרת מתח טובה. 

לצחוק ביחד, ערומים, כל הדרך למקלחת. 

לעלות על בגדי ספורט ולצאת לאימון ביחד. 

להתחבק. 

להירדם, כשהטוסיק שלי אל מישהו. וחם שם. 

יש בי געגוע זוגי. 

אני מפנטזת על משהו חדש.

קשר.

לא וירטואלי.

גופני. ריגשי. נפשי.

מישהו מסקרן ומאתגר שייכנס לחיי

ויסחוף אותי בסערה.

אני עדיין מושפעת מסיפורי נסיכות של דיסני.

פתאום מרגיש לי שהצטברו לי מלא רעיונות, מלא מחשבות ומלא משימות. 

השנה בקושי התחילה. 

ובא לי לחזור להתאמן ולחזור לרוץ ולהתמיד ביוגה.

בא לי לאכול בריא, לבשל ולהפסיק לממן את פיצה האט. 

בא לי חברים חדשים ובית פתוח. 

ובא לי בית חדש ושיהיה שלי, גם אם הוא יהיה מצ'וקמק וקטן יותר ממה שאני משכירה עכשיו. 

ובא לי בטוב כנס פורים של אלמא. נרשמתי. שילמתי. מתכוונת להגיע. 

ובא לי חבלים. שימתחו את העור ואותי, עד הקצה. 

אני מתעוררת ולא היה צורך בשום נסיך ושום נשיקה.

וולקאם,  2023.

זה היה שבוע רווי באלכוהול,

כל ערב במקום אחר.

היה ערב יין וגבינות שבו פירקנו שני בקבוקי יין אדום ספרדי.

והיה את המפונפן שהגיש לי יין בכוס קריסטל ענקית.

תקשיבו, העונג בצליל נקישת הכוסות היה עצום.

מרטיט.

זאת לא פלצנות.

היו בירות קסטיל דובדבנים,

בריזרים של סמינרוף, ויסקי בלנדד( לא סינגל מאלט!)

ושוב, יין אדום. 

ואתמול, ספוגה ומבושמת, אני אומרת לקצין התורן

"בסוף תהיה לי כרס של יין"

והוא עונה לי ברצינות תהומית "אין כרס של יין רק כרס של בירה".

צחקתי בקול.

נרגעתי. תודה. תמזוג עוד כוס. 

קצת עצוב לי, שעדיין לא התגברתי עלייך. 

סגרתי את הפייסבוק. 

נסעתי לקצה השני של העולם, לגזור על עצמי סדנאות שתיקה ויוגה. להרחיב את הלב המכווץ והכואב שלי, לנסות לאפשר לו להיפתח שוב. והרגשתי טוב. 

הרגשתי גדולה וחזקה. הרגשתי שאני רוצה לחיות שוב ולהתנסות. 

ואז, תמונה אחת שלך, שצצה במפתיע, מתוך אלפי שיתופים, שברה אותי והציפה אותי, ושוב אני לא מתפקדת. 

הראש שלי מתעסק בך כל היום. בכל דרך אפשרית. אני חושבת אותך ולועסת אותך וטוחנת. 

העיניים שלי מחפשות אותך בכל הדרכים המשותפות שלנו. הגוף שלי מתגעגע. לריח שלך. לעור שלך. לזין שלך מתערבב לי ברוק ובמיצים של כוס. 

וככל שאני כועסת על עצמי ומצווה על עצמי לשחרר, ככל שאני מזכירה לעצמי שהיה גם המון רע במערכת הזאת ומגיע לי יותר, אתה שולח ציפורניים מחודדות וננעץ בי חזק. 

אני כל כך צמאה לאות חיים ממך. לפיסת מידע עלייך. הייתי רוצה לדעת שגם אתה חושב עליי ומצטער. שאני רודפת אותך כמו שאתה רודף אותי. ואני קולטת את משחקי הפייסבוק. עשית לי לייק בטעות ואחרי יומיים הורדת אותו. פתחת את הפרופיל שלך שיהיה ציבורי ואחרי כמה ימים מחקת פוסטים ושוב הפכת לפרטי.

אני מצטערת עלינו.

אני אוהבת אותך.

אני חייבת לשחרר. 

יאללה, שלישי פעמיים כי טוב. 

שיהיה כבר שישי. 

אני הולכת למלא אמבטיה במים רותחים, 

להדליק נרות בניחוח מתקתק,

ולהתמסר כל כולי,

לעצמי.

ולבקבוק של יין אדום.