|
|
|
בהמשך לפוסט מאתמול ולאור השאלות הרבות שקיבלתי בלי הפסקה מאתמול
להלן הסבר מדוייק יותר (לכל המתקשים):
אני רצה בלי תחתונים.
זה היה טייץ חדש.
יש לו תפר לא מתאים בדיוק באזור הרלוונטי.
תוצאה: שפה פצועה, פתוחה ומדממת.
חוץ מזה,
על הבוקר, ראיתי את האקס, רוכב להנאתו ומסמס לזונה התורנית שלו. למה דווקא במסלול שלי? תענוג!
אבל חמישי היום, אז יששששששש אור בקצה השעון.
טוב,
זאת פעם ראשונה.
הטייץ חתך לי את השפה! 😵💫🥴
נאלצתי להפסיק את האימון ולחזור הביתה.
מה דעתכם, תישאר צלקת???
אני רוצה לכתוב את הכאב הזה לדעת,
לכתוב, לכתוב, לכתוב,
לפלוט את המילים, בלי לסנן.
אני רוצה לכתוב את הדמעות האלו,
עגולות וגדולות,
זה לא מלח, אלו תמציות כאב
כמה זמן עוד,
עד שייעלם ולא יהיה יותר?
אתמול לא יצאתי לרוץ, למרות שזה יום אימון.
ויתרתי לעצמי לגמרי, אפילו לא חשבתי על יוגה.
התבטטתי על ספת הקטיפה החרדלית,
סיימתי לראות את סיפורה של שפחה,
נתתי לעצב לקרוע בבשר,
לזלוג החוצה ולהשאיר אותי על הרצפה.
אני אוהבת לישון עירומה.
אני שונאת את זה
שאתה כל כך כואב לי.
הבוקר הזה לא התחיל לי בטוב,
נכנסתי לכאן ושוטטתי בבלוגים,
לשמחתי, נתקלתי בכותבת ותיקה,
אני זוכרת אותה מלפני חמש שנים, כשהייתי כאן,
תמיד התחברתי לכתיבה שלה.
אז נכנסתי וקראתי והפלגתי בבלוג שלה,
ומצאתי,
שכלום לא השתנה.
היא עדיין מבכה אהבה גדולה וכואבת, שנגמרה,
ולפי סגנון הכתיבה והתיאורים, זה אפילו אותו גבר.
פאק.
זה הציף אותי. לרעה.
אני לא אתאבל עלייך חמש שנים.
אני לא אתאבל עלייך אפילו חצי שנה.
כי זה לא מגיע לך.
אבל יותר חשוב, זה לא מגיע לי.
אחרי יום ממש ממש ארוך,
מתקלחת במים רותחים,
ובבת אחת מסובבת את הברז ושוטפת את עצמי בקפואים.
נזכרתי שאני יודעת לגנוח.
זה לא משנה מי תהיה במיטה שלך אחריי,
את השם שלי אתה תצעק,
ואל הטעם שלי,
תתאווה.
כשיש לי פיפי, נוצרת לי תפיחונת קטנה בבטן.
לא משהו שמישהו יכול לראות.
אולי ניתן להרגיש.
אבל איכשהו, תמיד ידעת כשיש לי פיפי,
חמש דקות לפני שאמרתי.
אני מתגעגעת.
מה אפשרי עבורי כשאני מוותרת על הקושי בחיי?
תמיד בריצה אני מגיעה לתובנות חשובות,
כאילו שהפעילות המכאנית של הרגליים משחררת דפוסי מחשבה שתקועים במיינד.
מאפשרת לאסימונים לנחות.
הייתי יכולה לכעוס על עצמי ולטחון עד דק את המחשבה שאתמול עשיתי שטות גדולה.
מצאתי את עצמי מתקלחת ומתייפה בצימר, במרכז הארץ, מחכה למאסטר בקשירות ועינויים יפניים. מוכנה להיקשר.
לא נפגשנו מעולם. לא דיברנו טלפונית ולא החלפנו תמונות ועדיין, בחרתי ללכת על זה. משהו במילים שלו ובתמונות של העבודות שלו, נתן לי ביטחון.
אז אני כפותה על המיטה בסוג של הוג-טיי.
אני על הבטן. הידיים שלי קשורות. הרגליים שלי קשורות וחבל ורוד יחיד, מחבר את השיער שלי לרגליים ומכריח אותי להרים את הראש. להישר מבט. אי הנוחות גדולה בתוך התנוחה. החבלים לוחצים ומזכירים לי את גבולות הגוף שלי. אני מזיזה מעט את הבהונות ומשחררת אנחה של תסכול וכאב.
הוא לא מוותר לי. מעביר גלגל מחטים על כל פיסת עור שחשופה מחבלים. אני נושמת עמוק.
יפנים סאדיסטים ארורים.
כשהראש שלי זוכה לשחרור סוף סוף, הוא הופך אותי על צידי ונצמד אליי מאחור. מחבק. הידיים שלו מונחות בעדינות על בית החזה שלי.
אני כל כך אסופה שם. בחיבוק שלו. הכאב הגופני שהחבלים מעניקים משחרר שקט בראש והקסם שפיללתי לו קרה. הדמעות מציפות אותי, ללא שליטה. זה בכי עמוק, קמאי, שמכיל עצב גדול על כאבים ישנים ופחדים מושרשים. זה מקום כל כך נמוך וכל כך אפל. ללא החבלים, אין שום יכולת לשהות שם יותר מכמה דקות, מבלי שהעצב יכלה את המהות שלך.
אני לא יודעת כמה זמן עבר, אבל הבכי נרגע והוא שחרר מהחיבוק לאט.
בלי מילים, כמו שקשר כל כך יפה ומתוך מסירות כך הוא התיר את החבלים.
וכשהגוף חזר להתמזג בחופשיות עם העולם, לוקח בחזרה את הגדרת הגבולות שלי, כל מה שהצלחתי לחוש היה מלאות.
התמלאתי בהכרת תודה אינסופית, אל הבחור הלא מוכר הזה, אל המאסטר המקצועי הזה, שלרגע לא הפר את החוקים שקבענו ולרגע לא נתן לי להרהר בפחד ובחוסר האמון שיש לי בגברים. התמלאתי אהבה אליו, שללא שום תנאים והתניות, פשוט העניק לי את מה שהגוף ביקש כל כך.
לרגע אחד הרגשתי יפה.
והתובנה שיכלו לקרות דברים נוראיים. יכלו. אבל לא קרו.
לא עשיתי טעות.
זכיתי.
