ויסות חושי

זה לא מספיק שביקשתי. 

ישבתי מולך, על כורסאת הטיפולים וצעקתי בדמעות

"אני לא רוצה להיות אדם זוגי. תיקח את זה ממני!"

והמשכתי, כולי מיואשת,

"מה הביג דיל, דרור? אם יש משיכה ויש עניין, מה הבעיה פשוט לפתוח את הרגליים ולהנות. ולהתפרק.

בסיום הערב לחזור הביתה מסופקת, שמחה, ועל הזין שלי  אם הוא יתקשר מחר או לא."

ואתה מחייך אליי

"את מקסימה. והגוף שלך מחובר כל כך לנפש. את בכלל לא מבינה איזה מצרך נדיר את מביאה לשולחן".

זין מצרך נדיר.

זין.

אני רוצה להיות כמו נטלי. בלי הרבה מחשבה ורגש, נכנסת לטינדר ומקליקה ימינה בלי הכרה. 

אני רוצה להיות כמו נטלי. מזדיינת, מזיינת, ללא רגשות וללא מצפון. 

דרור, תיקח את כל הפאקינג פוסט טראומה וזוגיות ממני. 

אני לא רוצה להיות מצרך נדיר.

רציתי לכתוב לו

שיש חור שצריך למלא

אבל אז נזכרתי שזה הכלוב,  וזה לא משתמע לשני פנים כאן. 

ניסחתי מחדש. 

הולי שיט. 

אנחנו מדברים בטלפון וקובעים לצאת לבירה. 

מדברים על יער ועל ים. 

ועל התחתונים הסגולים שלי. 

ונזרקת המילה חוטיני.  ודייט. 

ואני קולטת שאין לי בכלל מלתחה לדייטים ולא לבשתי תחתוני חוטיני יותר מחמש שנים.

אני בכלל לא בטוחה אם זה עשה אותי שמחה או עצובה ואיך נשמעתי,  כשאמרתי לו את זה.

אבל הוא ענה בנונשלנטיות "את יכולה גם בלי"

ואני הסמקתי.  הפכתי אדומה. התבלבלתי.

חחחח מגחכת לעצמי. 

הוא חי בסרט טוב אבל הוא לא מכיר אותי.  בכלל. 

בימים האחרונים מתחזקת אצלי התחושה,  שהעולם מקשיב לי. מגיב לי.  מסונכרן אליי.

החודש האחרון היה לי קשה.  הרגשתי את האדמה היציבה נפערת מתחת לרגליים שלי, כמו בולען ענק.

העצב,  הבכי.  הרמתי את עצמי לטיפול.

גם התחלתי סדרת פעולות מנע.  חזרתי להתאמן,  התחלתי לתרגל יצירת קשרים חברתיים וגם המון אהבה עצמית ומשפטים מאפשרים שפונים לתודעה.

וזהו,  אני לאט לאט מתרוממת ויש רגעים שאני אפילו מצליחה לחייך. 

והעולם?  נענה לרצונותיי הכמוסים.

אמור היה להגיע מטופל בערב וכל היום התהלכתי בבטן בחושה,  עם ההרגשה שלא בא לי לטפל היום.  הלוואי ולא יגיע. למרות שבבוקר הוא אישר הגעתו,  שעה לפני הטיפול הגיעה הודעת ביטול ממנו.

הוא בטוב.  אל דאגה. אבל נאלץ להתעכב והוא ממש מתנצל.  וכך,  בדיוק כך,  קיבלתי מה שרציתי.  והבטן נרגעה.

הגוף שלי דורש חבלים.  דורש להיקשר ולהיאסף. 

והנה,  בקלות של פנתרה שחורה,  קבעתי סשן עם מאסטר בקשירות.  

ואני זורמת.  וגם העולם. 

הבוקר שלי BE LIKE:

הלוואי ותמיד יהיו לי

האומץ לשנות דברים שאני יכולה לשנות,

היכולת לקבל ולהשלים עם דברים שאינני יכולה לשנות

והחוכמה להבדיל ביניהם.

OH,YEH

מה?  מה? 

מה חשבת? 

אני,  שעברתי תקיפה מינית כשהייתי ילדה, 

התמודדתי עם חרמות, 

נלחמתי בהפרעת אכילה ועליתי מתחתיות השאול של דיכאון קליני, 

אני לא אשרוד את ההחלטה הדווקאית שלך?

יש בשכונה הזאת אלף עליות. קילומטר מפריד בין הבית שלי לבית שלך. למה אתה צריך לרוץ בעליה של הבית שלי???

תעשה את זה עוד.  זה מלמד שעדיין אכפת לך.

ואני?  אני אשרוד אותך. 

בהליכת הערב של אתמול

הלך לפני תפלץ שחור ויפה,

כלב ענק מלא אוזניים וזנב.

הוא הלך כעשרה צעדים לפני, כל כמה שניות סובב מבטו אליי, כאילו מוודא שאני עדיין מאחוריו, ומיד ממשיך בצעידה.

כבר התחלתי לדמיין את האנשים בסביבה

נרגנים,

"למה את לא קושרת את הכלב?"

"למה הוא בלי מחסום"

"לא משחררים כלב כזה לבד!"

ואני, כולי מתנצלת, "הוא לא שלי. הוא לא שלי".

ההליכה התארכה קצת,

היום נגמר וחושך ירד עלינו.

פתאום הוא סטה מהשביל ונכנס לסמטה.

התעצבתי.

לכמה דקות, הוא היה שלי.

הנחת את החבילה שלי במושבים האחוריים וטרקת את הדלת.

החלפנו מבט ושלוש מילים. וחצי.

כל הזמן הזה, הייתי מכווצת וקשה. מאוד ממוקדת מטרה - לקחת את הדברים ולברוח משם.

לא להתבלבל. לא להתבלבל. לא.

רחוק מהרחוב שלך, הדמעות פרצו.

לקחתי נשימה ענקית והרגשתי איך הכתפיים נשמטות לאט והלב מתכווץ בכאב גדול.

מי זכר שלפעמים, אפילו לנשום יכול לכאוב.

ודיברתי לעצמי, בניסיון להכיל

"שש שנים זה לא מעט, אהובה

הוא חלק ממך.

הוא עינג אותך. הוא האכיל אותך.

הוא היה העולם שלך.

למרות הכל, למרות שנגמר רע, מגיע לו שתכאבי אותו. מגיע לו המקום הזה, של הצער והאבל. וזה בסדר"

וניגבתי את הדמעות, ושכנעתי את עצמי שאתה נראה מעולה, אבל גם אני,

ושאני אהיה בסדר לבד, לפחות עד שהלב ייפתח שוב.

אם היה לי מנוי, 

הייתי מראה לכם הודעות של אפסים

שחושבים שאישה כמוני צריכה את הזין שלהם,

ומרשים לעצמם להציע לי הצעות דוחות

באדומות. 

מאותגרי מקלדת,  הלו, 

מסביב החור שלי,  יש בן אדם. 

זה מידע חשוב שכדאי להפנים,  לפני שאתם כותבים, 

וזה לא משנה למי. 

השכרות של שבת בצהריים היא מבורכת.

הכל אפוף כבדות

אני שוקעת במזרון הרך והגדול

הפיטמות שלי מתקשות נגד שמיכת הקיץ הקלילה

ופיסת התחתון שלי רטובה. 

אני יכולה להרגיש את הזין שלך חודר אליי. 

ממלא אותי. 

ככה,  כשאני שייכת,  תחושת המלאות לבד מספיקה, 

ואני גומרת. 

אני אוהבת את הזין הדמיוני של שבת בצהריים. 

הוא תמיד כל כך מדויק.