ויסות חושי

הנחת את החבילה שלי במושבים האחוריים וטרקת את הדלת.

החלפנו מבט ושלוש מילים. וחצי.

כל הזמן הזה, הייתי מכווצת וקשה. מאוד ממוקדת מטרה - לקחת את הדברים ולברוח משם.

לא להתבלבל. לא להתבלבל. לא.

רחוק מהרחוב שלך, הדמעות פרצו.

לקחתי נשימה ענקית והרגשתי איך הכתפיים נשמטות לאט והלב מתכווץ בכאב גדול.

מי זכר שלפעמים, אפילו לנשום יכול לכאוב.

ודיברתי לעצמי, בניסיון להכיל

"שש שנים זה לא מעט, אהובה

הוא חלק ממך.

הוא עינג אותך. הוא האכיל אותך.

הוא היה העולם שלך.

למרות הכל, למרות שנגמר רע, מגיע לו שתכאבי אותו. מגיע לו המקום הזה, של הצער והאבל. וזה בסדר"

וניגבתי את הדמעות, ושכנעתי את עצמי שאתה נראה מעולה, אבל גם אני,

ושאני אהיה בסדר לבד, לפחות עד שהלב ייפתח שוב.