ויסות חושי

בהליכת הערב של אתמול

הלך לפני תפלץ שחור ויפה,

כלב ענק מלא אוזניים וזנב.

הוא הלך כעשרה צעדים לפני, כל כמה שניות סובב מבטו אליי, כאילו מוודא שאני עדיין מאחוריו, ומיד ממשיך בצעידה.

כבר התחלתי לדמיין את האנשים בסביבה

נרגנים,

"למה את לא קושרת את הכלב?"

"למה הוא בלי מחסום"

"לא משחררים כלב כזה לבד!"

ואני, כולי מתנצלת, "הוא לא שלי. הוא לא שלי".

ההליכה התארכה קצת,

היום נגמר וחושך ירד עלינו.

פתאום הוא סטה מהשביל ונכנס לסמטה.

התעצבתי.

לכמה דקות, הוא היה שלי.