לפני שנתיים. 20 בספטמבר 2022 בשעה 11:33
ביליתי אתמול שעות ניכרות
על כיסא המתקעקעים,
מוסרת את הגוף שלי, בשקט, לחסדיה של מכשפה מקצועית.
ברקע, מוסיקה פולחנית אינדיאנית.
הכל התאים.
אל תוך השעה החמישית
הכאבים הפכו לבלתי נסבלים
והעיניים שלי התמלאו דמעות.
נשימות עגולות ומלאות הצליחו לעזור לי
ונכנסתי לאזור שבו הגוף מנותק
חשבתי עלייך.
וידעתי, שהפצע הגדול שאני פוערת עכשיו בעור,
שקול ללב הפצוע שלי
וככל שהפצע על העור זקוק לזמן החלמה בתוך תחבושת אטומה,
כך גם הלב שלי, נעול ומסוגר
ובעוד שבועיים, אולי שלוש, כשהפצע יחלים ויגליד
אוכל גם אני להסתובב בעולם, בלב פתוח
הלוואי.