הודו היתה טובה אליי.
וגם קשה.
בכלל, נראה שהודו מורכבת ומלאת ניואנסים כמניין הדתות שמתקיימות שם והיא מזוהמת, צפופה, מסריחה, ענייה אך גם מרתקת, עוצרת נשימה, מלאת צבעים ומרחיבת לב.
אינך יכולה שלא להתפעם בכל פעם מחדש מקריאות ה - "נמסטה" והבוקר טוב, מכל עבר ולכל עבר.
היא מחבקת אותך.
והחיבוק שלה חם. הוא חם וממושך ולרגעים, גם לוחץ וחונק
אבל הוא מזכיר לך, שיש אדמה מתחתייך ויש משפחה. השורשים הם חשובים והם הבסיס להכל.
החיבוק הזה מזכיר לך, עד כמה אנחנו קטנים מול הטבע. המים במפלים הגבוהים, צבועים בטורקיז וכל כך צלולים, הטבילה בהם מנקה את הלב. שוטפת את הדמעות.
בכל פעם, בכל מעבר ברכבת דחוסה או אוטובוס מקרטע, כשהפחד השתלט עליי, זוג עיניים טובות הצליח להרגיע. חיוך ילדותי חסר שיניים הזכיר לי שהכל פשוט, כלום לא מסובך, ואם הגוף זוכר לנשום, הכל יהיה בסדר.
ואוכל. מתובל וחריף. מנחם. שכחתי כמה אוכל יכול לנחם.
אז חזרתי.
נסעתי כשבאמתחתי לב פצוע ומדמם.
חזרתי עם אותו לב.
קצת פחות עצוב. קצת פחות שסוע. הרבה יותר פתוח, מכיל ואוהב.
תודה, הודו, אני לבטח אשוב.
