וואו, אם הייתי מאמינה באלוהים, הייתי אומרת שהוא מעמיד אותי במבחנים.
מהסוג שנכשלים בו.
כאילו, בכל רגע שבו אני מרגישה שאני מתקדמת, מתגברת, צומחת,
הוא מחליט להוריד לי את הראש לרצפה,
למעוך אותי במגפי הצבא הכבדים שלו,
"לא, ילדה. לא היום".
כאילו, שהמראה האהוב עליו, הוא העיניים האדומות והדומעות שלי.
השפתיים, כשהן מתעוותות בכאב, ללא קול.
המבחן היום, היה קשה מנשוא.
ידעתי שהוא עתיד לבוא. מתישהו.
פחדתי ממנו, פחדתי פחד מוות.
וברגע האמת, כמו פנתרה, נעצתי מבט והמשכתי ללכת.
בלי שלום.
בלי להביט, אפילו לא מבט אחד, אחורה.
וביצעתי את האימון. וסיימתי אותו,
למרות שהמחשבות שלי צרחו. צרחו. צרחו.
וכשהגעתי הביתה, בחרתי את השיר הכי כואב והכי עצוב
ונתתי לו לפלח לי את הלב
ולשבור אותו לאלפי חתיכות, מהולות ביין אדום.
אני אתפרק, רק הערב.
אכשל בשבילך.
בגללך.
מחר, ליבי יהיה שלם שוב.
