היתה לי היום שיחה נחמדה בצ'אט.
אני אוהבת דיונים מעוררי עניין כי כשאת מדברת על דברים שחווית ונאלצת לענות על שאלות, את מאפשרת לתובנות שהגעת אליהן, להטמע פנימה. כמו נשימה.
אז דיברנו על נרקיסיזם ועל העובדה שהייתי במערכת יחסים רעה ומתעללת, במשך שש שנים. ואיך?
איך מאפשרים לעצמנו להיות במקום רע, גם כשזה פרק ב' ואין נכסים משותפים או ילדים משותפים.
בשבוע שעבר, באמצע הדרך לאשקלון, חשבתי על זה.
כביש 334 מבית קמה לכיוון שדרות הוא אחד האהובים עליי, ולא בכדי. הדרך הירוקה, בתרונות רוחמה, טומנים בחובם זיכרונות רבים וטובים, של טיולים רגליים, מסלולי ריצה משותפים, המון צחוקים. חיבוקים.
סקס קשוח בפרדס הקלמנטינות והאשכוליות של שרון. כולי ניגרת במיצי הדר וזרע דביקים. אנחנו בהיי מטורף.
וזו התשובה האמיתית.
אני לא עושה רומנטיזציה.
כל כולי מודעת לרמת הרוע וההתעללות שהיו בקשר. הקטנות, השפלות וקיצוץ כנפיים שביקשו להיפרש ולקחת אותי גבוה למעלה. גבוה ממה שהוא הצליח להכיל.
ויחד עם זאת, הרגעים הטובים, החוויות המשותפות, היו כל כך למעלה. בסנכרון מלא. מבטי עיניים מלאי תשוקה, חיוכים מלאי שיניים, היה כל כך טוב.
וזה כיפר על כל הרע.
עד שזה כבר לא.
ושם זה נגמר. וההחלמה רק מתחילה.