אני עבד ללו"ז.
במהלך השבוע היומן שלי מתמלא במהירות בדברים שגרתיים: לימודים, מטלות, פרקטיקום, אימוני חדר כושר וסדנאות עיסוי וצלילים. אני לא בנויה לבלת"מים ומתקשה לשלב אירועים למיניהם שלא תוכננו מראש.
זה לא שאני לא ספונטנית.
זה פשוט לא ממש מצליח להתממש, אם זה לא סונכרן ונכתב ביומן.
אבל אתמול בצהריים, בהפסקה שבין שיעור "עבודת מניעה בקהילה" לשיעור "קונפליקטים בין קבוצות", קראתי את הפוסט של Ollie. היא כתבה על שיעור השיבארי שצפוי להתקיים בערב בסטודיו של מורקאי ותיארה את הרתמות שאמורים ללמוד ומשהו זז לי בגוף. מטפלים הוליסטים למיניהם נוהגים לכנות זאת קריאה. הכתוב קרא לי ורצון להתחכך בחבלים ולהיקשר, הציף אותי.
אז החלטתי לנסוע.
זה היה כל כך חסר סיכוי וכל כך צפוף בזמנים. מהלימודים, לאימון כח בסטודיו ובריצה הביתה להתקלח ולעלות על חצאית קצרה וגופיה. מדי קשירה.
כל הכוכבים הסתדרו לי כי בצורה טבעית ובלתי מתאמצת בעליל, רתמתי את הרב-אמן, מר דולור, מגיסטר דולור, בכבודו ובעצמו לקשור אותי. והוא היה מדהים.
באבחת יד אחת, הוא מסמס את החששות שלי. החבלים שלו קישטו אותי וריסנו אותי. דורשים כניעה והתמסרות. מהר מאוד ובלי שהרגשתי, מצאתי את עצמי בהיי. רפויה ומעורסלת, צפה בתוך חבלי ה-6 מ"מ שלו. סופגת את ניחוח היוטה.
כשהשעון הראה 23:45, הסדנא נגמרה. הוא התיר אותי.
משאיר אותי כבולה לגמרי לצורך במפגש נוסף.
עם החבלים. עם הרתמות והריסון. הגבלת התנועה. איתו.