פוסט באיחור.
אם כי, איחור אופנתי קל, הוא ממש מקובל במחוזותינו ואפילו נדרש.
תולי קיבל אותנו בפיסת בד שחורה שהיתה אמורה לייצג חצאית, מעל תחתון חוטיני, ומדבקת לב זוהרת על כל אחת מהפטמות שלו. הוא לבש חיוך ענק וגם אנרגיות מיוחדות.
היו סדנאות כייפיות שעסקו בעינוי כפות רגליים ובגבולות. היתה סדנה יישומית מאוד טובה שחידדה עקרונות פשוטים של בדס"מ והזכירה לי שגם ממירום שנותיי וניסיוני, התמסרות צריך להרוויח. אמון צריך להרוויח. אינטימיות, גם אותה, הבנתם נכון, צריך להרוויח.
ובפער בין הסדנאות, שתינו ועישנו והתנשקנו. יצרתי קשרים חדשים (ועסקיים! איזה קטע! 😂) עם שתי נשים מדהימות. דיברנו. צחקנו. ועישנו עוד.
ואז, הגיע הפליי.
הרחבה התחתונה הפכה לסשן אחד גדול של משחקים. היתה פינת הצלפות ופינת סטירות, פינת קשירות ואפילו פינת משחקי שעווה. היה עירום והיו אנשים שהתלבשו כל כך יפה ומעורר.
גניחות נשמעו מכל עבר. מוסיקה סקסית, תואמת ריקודים השלימה את האווירה ועדיין, לא מצאתי את עצמי.
הפרטנר שאיתו הגעתי, היה מתוק ומכיל ואפילו לא העלה בדעתו ללכת לשחק עם מישהי אחרת. למרות שהצעתי לו ושיחררתי אותו.
הבטתי בכל הצעצועים היפים בחדר המשחקים הזה ובראש שלי בכלל הדהד משפט שנאמר לי בחמישי:
את לא רוצה שיגעו בך.
את לא רוצה שיגעו בך.
את לא רוצה שיגעו בך.
וככל שהלופ הזה התנגן לי בראש, הסכמתי איתו.
אני לא רוצה שיגעו בי.
אני לא זקוקה שיגעו בי.
אני צריכה אחד שיגע בי. אחד. שיגע. בי.
הבדסמ שלי הוא זוגי. הוא אישי. הוא שייכות. הוא בדיוק האמון, האינטימיות, הביטחון וההתמסרות שבאים ממקום גבוה יותר מתשוקה, סקס מזדמן או מגע של גבר זר.
אני רוצה את הכל: את ההצלפות, את הפיפי, את הקשירות והשעווה. אני רוצה את הכאב, הדמעות, ההתרגשות והאדרנלין. אני פשוט לא רוצה אותם עם כל אחד.
*
יצאתי מהפסטיבל עם שני נרות למשחקי שעווה כואבים וריחניים ועם התובנה החשובה הזאת.
היה טוב וטוב שהיה. ועד הפסטיבל הבא, קחו ירח נדיר: