אני במיטה.
שיכורה ומלאה מארוחת הצהריים המשפחתית. קוראת ספר בינוני ממש, אולי הוא בכלל מתויג כספרות לבני נוער, מחכה לסמאט הגדול, ששלושת הפרקים האחרונים מרמזים שיבוא, וזה לא קורה.
בחצי הכרה. הכותבת מתארת את התחבורה הציבורית של ניו יורק ואני נזרקת לטיול האחרון שלנו בברלין.
קופצים לאוטובוס,
יש לנו יום שלם מתוכנן ומיליון מוזאונים לראות ואז, בהפתעה, באחת התחנות, נגלה לפנינו שוק יד שתיים ענקי. אוצר גלום לחובבי העתיקות וההרפתקאות שאנחנו.
אתה מסתכל עליי ואני פוערת עיניים למראה עשרות הדוכנים העמוסים לעייפה.
באחת, התוכניות של היום נדחקות הצידה. בלי מילים, מספיק מבט, אנחנו מתואמים ויורדים, מוצאים עצמנו בגן עדן קטן של עתיקות, מכשירי עינויים, מסכות עור ומטבעות.
אתה בוחר לי אוזני חתול מרשימות ולוחש לאוזניי: "אני אזיין אותך באלו עד שתייללי! את תהיי כל כך יפה!" ומתמקח עם בעלי הדוכן. כשהוא סוף סוף נוקב במחיר שמתאים לך, אתה משלם לו ומניח עליי את הרכישה החדשה.
"בואי, נחזור לכאן מאוחר יותר", אתה נצמד אליי. מחבק מאחורה. אני יכולה להרגיש את הזיקפה שלך קשה ובלתי מתפשרת. אתה צריך שאיילל.
"מיאו" אני מחייכת אלייך. מרגישה סקסית במיוחד בחולצה שחורה עם צווארון קולר שחור ואוזני חתול.
אתה גורר אותי בחזרה לתחנה, בדרך למלון.
שנינו יודעים, שאם נחזור לכאן שוב, זה יהיה כבר מחר.