הוא אמר לי להתפשט ולעלות על שולחן הקפה בסלון. התמקמתי שם על הברכיים, רגליים מפושקות, ראש מוצמד לשולחן, וחיכיתי. הראש עוד מתרוצץ לאלף כיוונים, המחשבות לא מרפות. עד שבא כאב שורף וכל כך נעים; החגורה שלו. אני מתמוגגת, מנסה לשכוח מהכל ולהתמסר לרגע ולכאב, אבל אחרי כמה הצלפות הוא הולך. הסיטואציות האלה תמיד קשות לי, אני חייבת יחס כל הפאקינג זמן, וכל רגע שהוא לא עושה לי משהו הוא בלתי נסבל. אבל חיכיתי.
כל כמה זמן הוא חוזר ומרביץ לי. כל רגע כזה הוא אלוהי. זה לא משנה שכואב לי, העיקר שהוא פה, שהוא מרביץ לי, שהוא איתי, שהוא נותן לי יחס. וכשהוא הולך אני מתחרפנת. בא לי לרדת מהשולחן ולזחול ליד הרגליים שלו, רק שלא יעזוב אותי. אבל אני מחכה על השולחן. יודעת שהוא יבוא תיכף שוב. הוא חייב לבוא. לא?
"אני לא הולך לתת לך זין בקלות היום". ספאנק בכוס. אני מתקפלת."תפתחי את הרגליים, זונה". אני פותחת, ומקבלת עוד ספאנק ישר לאותו המקום. "את הולכת להתחנן שאזיין אותך". אני שואלת בתסכול למה, אבל יודעת שאין טעם. אני לא הולכת לקבל תשובה.
הוא דורך לי על הראש ואז מניח את כף הרגל שלו על השולחן, ממש ליד הפנים שלי.
"את יודעת מה זה?". אני מהנהנת. זו הגרב המשומשת שלו. "הגרב המסריחה שהייתי איתה כל היום. ולאן היא שייכת?". אני מהססת רגע, אבל יודעת את התשובה. "לפה שלי". הוא מוריד אותה ודוחף לי עמוק לגרון. זה מגעיל. אין לי קטע לרגליים, אם זה מה שאתם חושבים. אני לא באמת נהנית מהריח. אבל ההשפלה הזו, כמה שהיא נהדרת. בשביל זה אני חיה.
הוא נעמד מאחורי, עדיין לבוש לחלוטין, ומתחיל לזיין אותי על יבש. אני מנסה להיצמד כמה שאני יכולה, להתחכך, להרגיש את הזין דרך המכנסיים שלו, אבל הוא לא נותן לי. הוא רק צוחק את הצחוק הזה שלו, צחוק מרושע שמפחיד אותי ומרטיב אותי כל כך, והולך.
כשהוא חוזר הוא מחבר לקולר שלי רצועה, עשויה משלשאות מתכת. אומר לי לרדת מהשולחן על ארבע, וגורר אותי מהרצועה לחדר. הוא הולך מהר ואני מנסה לעמוד בקצב אבל אני בקושי מצליחה.
בחדר אני חוטפת, והרבה. עם אביזרים ובלי. הספאנקים שלו הם משהו לא נורמלי. אני צורחת. אין לי מושג כמה זמן זה נמשך.
אחרי הסשן גם הוא אמר שהוא לא זוכר מתי הוא הכאיב לי ככה, כמו באותו היום.
אני כבר משתגעת שם. כל כך כאובה וכל כך רוצה שהוא ייגע בי כבר. לא משנה איך, רק שייגע. ואז הוא מכניס אצבע, ומתחיל להתחפר בתוכי עם היד הענקית שלו. אני מתמוגגת מאושר על המגע שלו סוף סוף, אבל כל כך כואב לי, ואני בוכה וצורחת. האגרוף שלו מנסה להיכנס אליי אבל הוא גדול כל כך.
באותם רגעים אני כלום. רק יודעת שיש לי גוף והוא כואב. הנפש שלי מתנפצת לאלפי זכוכיות קטנות, מתפוררת לאבק כוכבים. וזה טוב.
הוא עולה עליי ואני נשכבת על הבטן. אני עוד צועקת ומשתוללת תחתיו מכל המכות, מנסה להוריד אותו ממני, לברוח. הוא לוקח את הרצועה, את שלשאות המתכת, וכורך לי סביב הרגליים. מתיישב על הגב שלי. כבד לי ואני לא יכולה לזוז אבל עדיין מנסה להוריד אותו ממני. הוא מתחיל להכות עם המחבט, עוד ועוד ועוד. בחבטות הראשונות אני עוד צורחת ונאבקת, אבל לאט לאט אני נופלת לתוך בור של כאב, מתמסרת ומפסיקה להתנגד.
אחרי זמן מה הוא מפסיק ויורד ממני.
אני נשארת לשכב על הבטן. הוא נשכב לצידי, מסתכל לי בעיניים. אני מנסה להסתכל בחזרה ולא להסיט את המבט. אנחנו נרגעים, נושמים רגע. אני אומרת לו שקשה לי להסתכל בעיניים, אבל אני מנסה ממש.
את יודעת למה זה קשה לך?
כי זה אינטימי,
כי ככה את יודעת שרואים אותך.
את יודעת שיש לך מקום.
הדמעות עולות. דמעות שונות מאלו שבאו עם צרחות הכאב של קודם.
אני מסובבת את הפנים לכיוון הנגדי.
תסובבי את הפנים, הוא אומר.
תסתובבי. עכשיו.
הדמעות שם, וכואב לי בגוף אבל עכשיו גם כואב לי בלב, אני לא רוצה להקשיב אבל מסובבת את הראש בחזרה אליו. מסתכלת לתוך עיניים כחולות-ירוקות, והולכת לאיבוד. אני בוכה והוא מחבק אותי.
"שתדע שהחלק ההוא, שהסתכלת לי בעיניים ואמרת את כל הדברים האלה, היה החלק הכי קשה בסשן. יותר מכל המכות שנתת לי".
"אני רוצה שתכתבי על זה".
