הרבה מאוד זמן לא כתבתי כלום. אפילו לא ביומן שלי. אני מתמסרת לניתוק, מתנחמת בו, נישאת הלאה למחוזות אחרים.
זה לא בריא לי. כבר כמה שבועות טובים אני אומרת לעצמי - אוקיי, עשי מנוי, חזרי לכאן. זה עשוי להיות שטחי, אבל אולי החשק בתשומת לב לפחות יגרום לי לחזור לכתוב משהו. אפילו משפט. אולי אחזור לפרסם שירה. כל דבר, כל אמצעי שיגרום לי להוציא משהו פנימי בתצורה כזו או אחרת לעולם החיצון, יהיה מבורך.
הלכתי לאיבוד. החלפתי כינוי, אבל זה לא משנה כלום; מדובר בשינוי קוסמטי ותו לא. אני לא בטוחה מה נכון ומה לא, לא בטוחה מה אני רוצה. אף פעם לא הרגשתי שייכת לשום מקום. כמה רציתי להיות שייכת לך.
לא הייתי.
דברים טובים בדרך, אני מקווה, אני יודעת. זה פשוט חייב להיות ככה. אין דרך אחרת.
אמרתי למטפלת שלי שאני רוצה למות ולהיוולד מחדש, להיות כמו עוף החול. מיד אחרי זה אמרתי שזו מחשבה קלישאתית ומטומטמת ושאני שונאת אותה.
-זה היה יום שבו הרגשתי ממש בנוח בתוך עצמי. I miss that. תודה ענקית לסטיל, על הכל.
♡