את,
עם שיערך השחור משחור, ושדייך הגדולים שכמעט ויוצאים מהגופייה הלבנה שמעלייך...
החצאית השחורה, שלא מגיעה אפילו לא לברך...
כל צעד וצעד שלך, ותזוזת החצאית, את יכולה להרגיש את נשימות הגברים בחדר נעצרות ולו לרגע, כדי להביט ולראות, עוד חלק, ועוד עור ועוד רגע מרגלייך הלבנות והחלקות...
את לא שמה על כולם, מסתובבת לך בחדר, ואפילו לא מסיטה מבט בכדי לתפוס את המבטים עלייך
הראש שלי לא זז, העיניים עוקבות אחר תזוזותייך, דיברנו על זה לפני שנכנסת לחדר, ואמרת לי
"אני רוצה שאתה בקושי תזוז, אני רוצה להרגיש אותך חזק בחדר, שלא יהיה לך אכפת ממה שקורה, כדי שאחר כך, אוכל להרגיש אותך חזק בתוכי."
יצאת מהחדר, והרגשתי את הבושם שלך, מתקתק, משאיר ניחוח רענן ונעים בדרכך החוצה.
ספרתי.
ספרתי שתי דקות.
ספרתי 120 שניות.
כי ידעתי שאם לא אסיח את דעתי, אני אקום ואצא איתך.
חיכית לי במסדרון שלא היה בו אדם, בלי חיוך, ממש BITCH FACE מדופלם, העיניים שלך עליי. מחכות.
השפתיים שלך עבות במקצת, ועם אודם ורדרד, האף הקטן, והשיער השחור שגולש על כפתייך...
התקרבתי אלייך בשלושה צעדים, ופרצופך לא משתנה, אבל אני מרגיש את המתח, את החרמנות נוטפת על הרצפה.
הרמת את הראש אליי ובן רגע שפתיי היו מחוברת לשלך.
השפתיים נפתחות ונסגרות, הרוק והלשון שלנו מתערבב, הלהיטות והתשוקה רק עולה, אנחנו כמעט ולא מתנתקים, נושמים אחד את השנייה,
הלשונות מחבקות ומרטיבות אחת את השני.
יד אחת על צווארך, מחזיקה, ויד שנייה מטיילת למטה, מתחת לחצאית.
הרטיבות. זה הרגיש כאילו לא באת עם תחתון. האם נגעת בעצמך ב120 שניות שלא הייתי איתך?
כולך רטובה, לחה, מוצפת...
אני מזיז לצד את התחתון שלך, שספוג בנוזלים שלך...
אני בקושי נוגע, אני מרגיש את האגן שלך נצמד אל ידי, זז ונעצר. את לא רוצה שאדע שזה נעים לך.
בנשיקות שלנו לא סגרנו את הפה, הצמדנו לשונות, השפתיים פתוחות לרווחה, הלשונות מחובקים ומרטיבים את חלל הפה.
ולמטה?
רטוב, מוצף ורווי.
זה הזמן ללכת הביתה?