ישבתי באיזה מקום
אחרי כמה זמן, ראיתי חבורת צעירים שניגנו חדר או שניים ליד
הייתה שם בחורה, הליכתה קפוצה, נעליים שטוחות שחורות, גרביונים שחורים, חצאית כחולה כהה, חולצה ארוכה וסגורה עד הצוואר.
ההליכה שלה, המיקוד בה: לאן ללכת, כמה ללכת מתי.
ביד היא החזיקה סוג של סריג שהתנדנד בצד הגוף שלה, בהליכה המהירה והקצובה שלה
משהו בה. משהו בזה. גרם לי להרהר...
הקונצרט הקטן, ההופעה שלה, משהו במקום הזה שהיא נמצאת, מנטאלית...
המחשבות שלי הידרדרו ונדדו...
עליה.
על הזמן ש'בין לבין', לפני ההופעה, אחרי ההופעה ולפני שהם עולים להסעה.
על החצאית הכהה שמתנדנדת כל צעד וצעד שלה...
על השיער המתולתל והפנים החלקות, הבהירות והלבנות שלה...
על הרגליים והגרביונים שעל ובין רגליה...
על השדיים העגולים שבולטים מהחולצה ההדוקה שעל גופה
הרגיש לי, במחשבותיי, בנדודי המחשבה שלי,
כמה היא אולי רוצה לקרוע מעצמה את הייצוגיות שלה. המחויבות. הסדר. ההליכה הקצובה. המטרות הברורות.
לעלות עם הגוף שלה ושכולם יתבוננו בה, היא לא תחזיק שום כלי הפעם.
כמה היא הייתה רוצה מול כולם, עכשיו, להישען על אחד השולחנות ולצעוק כאשר מזיינים אותה מאחורה כשהיא חצי עומדת חצי נשענת. כשהחזה עם החולצה נדפק על השולחן שוב ושוב כאשר נכנסים ויוצאים מהחורים שלה, השיער חלקו אסוף באגרוף ונמשך לאחור, רגליה בפיסוק כשחלק מהתלתלים על גבה. והגרביונים חצי קרועים...
כמה הייתה רוצה לקרוע את הגרביונים, להשאיר את החצאית, לדחוף לעצמה אצבעות.
להסתכל עלינו בפנים רגועות, ולסמן לנו להגיע אליה... להתקרב... שזה בסדר.
שהייצוגיות, האחריות והסדר שהיא משדרת, שהיא מראה, שהיא עכשיו נמצאת בה.
זה הכול תיאטרון בעצם, אפילו לא קשור למוזיקה.
שהיא רוצה להתמלא בנוזלים, שלה, שלי.
היא רוצה לצעוק ולהיאנח.
היא לא רוצה להסתכל על אף אחד, לעצום את עיניה, ולהרגיש את האצבעות החמות שלי נכנסות ויוצאות מפתח גופה.
שהנוזלים שלה, החרמנות שגועשת בה, שנעשתה עוד בתוך ההופעה, יוצאים על אצבעותיי ועל לשוני.
שהשולחן מתנדנד ועושה רעש בזמן שאנחנו נוגעים אחד על השנייה, כאשר הקצב עולה
שזה מתחיל להישמע כמו מוזיקה...
בום בום בום בום... רגל אחת של השולחן קצרה יותר.
וכל בום אצבעות נכנסות ויוצאות מתוכה.
על התחת הלבן שלה, בין קרעי הגרביונים, שנהיה אדום ואדום, וכל צעקה וצרחה מתגנב חיוך על פניה, כשהשיער השופע והמתולתל זז ומסתיר כל פעם מקום אחר...
הזין המתקשה, החם והרטוב עוד אפילו לא יצא מהג'ינס
והיא משתגעת, קורעת מעצמה את הבגדים ואת המוסכמות, את המנטאליות ואת הפיזיות.
רואה את הזין נוצר בתוך הג'ינס הקשה, את קווי המתאר
היא נוגעת ומחפשת, כמוני, נוגע ומחפש בדמיון ובזיכרונות