כמה ש-מבוכה, היא כלי.
כמה מביך זה שמישהו אחר יודע מה את חושבת, מה את מרגישה, מה את רוצה באמת.
כמה מביך כאשר אומרים לך לעשות משהו, שבתוכך את נרטבת, אבל לא אומרת את זה בקול רם.
כמה מביך שמישהו שולט עלייך. יודע אותך. מכיר.
גורם לך לעשות דברים.
שאת רוצה. אבל לא אומרת.
שאת חרמנית, אבל לא בזמן הנכון.
אי הנוחות גורמת לך לנוע עם הרגליים. הירכיים. בחוסר רצון. שהופך לחרמנות נוזלת.
יודעת שאת כבר לא מקשיבה לאחרים. רק למילים ולהודעות שיוצאות מפי.
מסתובבת בין האנשים, כשאת מרגישה את פעימות הכוס שלך.
את הראש שמסתובב מהדרישה שלי, ומהרצון שלך לעשות את זה. בצורה. הטובה. ביותר.
כמה שיותר מחרמן, כמה שיותר רטוב, כמה שיותר פועם ומציק.
"זה מביך אותי, אני בכלל לא אוהבת את זה, בכלל לא רוצה את זה" אבל בתוכך הסערה כבר גועשת. מציפה אותך.
שאת צריכה לעשות את המשימות, לפעמים וניליות ופשוטות, ליד אנשים, מול אנשים, חברים. בסתר. בגלוי.
הלחיים האדומות, הכוס הרטוב, הראש המסוחרר.
הבלבול שבך. "לעשות את זה? כאן? מה? למה? עכשיו?"
ואחרי כמה דקות, כמו גלים שהתנפצו על החוף ומשאירים סימנים.
"אני. כל. כך. חרמנית."
"יופי, תסגרי בינתיים את הרגליים שהתחתון לא יוצף."
כמה מבוכה היא כלי עוצמתי. מחרמן. מרטיב.
מַפְעִים, את הראש, הלב, הבטן, את הכוס.