טריגר אוכל, טריגר הקאות, טריגר הפרעות אכילה.
כפוית טובה. עלובה. נבזית. בושה וחרפה. מטונפת. נוראית. גועלית. מלוכלכת. נורא ונוראית.
ואחרי כל זה.
הרגשת צער. בושה. אשמה.
הכנו את הסשן הזה הרבה זמן. הרבה דיבורים, הרבה מחשבה. הרבה התנצלות. הרבה כיפור מצידך.
את רצית. השתוקקת. הרגשת שעלייך לעשות זאת.
שזה בדמך. בנפשך. בבשרך.
ידעת שלא היית בסדר.
ידעת שהעונש יגיע. רצית אותו. התחננת אליו. ביקשת.
דיברנו על זה המון. והקישור לחו"ל ולמותג הזה, התאים מאוד. אז הבאנו את חו"ל אלינו.
הבאנו שקית ענקית של צ'יפס מקדונלדס.
כאשר אני אומר שקית ענקית, אני לא מתכוון להגדלה של צ'יפס רגיל.
אני מתכוון, שלקחנו שקית ניילון מהבית, קנינו (קנית) 10 צ'יפסים ענקיים וזרקנו לשקית.
התיישבת על הרצפה.
חזייה ותחתון תחרה נוחים וקלים. כמובן בלי בגדים, כבר הבנו לאן זה ילך אולי. ואין מה ללכלך את הבגדים שלך.
השיער אסוף לקוקו. השדיים מלאי הטוב יושבים בחזייה הרכה. הבטן שאני אוהב לתפוס נראית לעין.
את בדיוק איפה שאת צריכה להיות.
על הרצפה. כמו כלבה. כמו שהתנהגת.
ואת מתחילה. את אוכלת. את בולסת. את מכניסה לפה.
צ'יפס אחד. שניים. חופן. ממשיכה.
אוכלת כמו פרה, בולסת דשא. כמו היפופוטם שיצא מהמים.
והמליחות משפיעה עלייך ואת רוצה קולה.
ואני רואה אותך נאבקת. דוחפת. מנסה. משתדלת.
"אני לא רוצה יותר..." את אומרת ואני אפילו לא מגיב.
את משהקת, כנראה בגלל שדחפת את כל הצ'יפס ובקושי נשמת.
עכשיו כבר יוצאים לך גרפסים קטנים, שאת מנסה להסתיר. משחקת אותה פרינסס קטנה.
מצאת לך מה לשחק את עצמך. כלבה טיפשה. על הרצפה חצי עירומה. ריר כבר מתחיל לנזול על החזה שלך.
"מתחיל לשרוף לי הגרון" את אומרת. כנראה צרבת.
"ידענו את זה. תראי איך את אוכלת, מכופפת על הרצפה, בולעת את הדבר המטוגן הזה." הגרפסים נהיים אגרסיביים יותר.
אני יושב מולך, מסתכל עלייך. העור החלק והנעים שלך נע וזז בחוסר מעש, זה לא מצב נעים.
הכנתי לעצמי תפוחי אדמה, צ'יפסים, בתנור. קצת מלח קצת שמן זית. יצאו מצוין. לא תעשייתי. ובריא יותר. עכשיו נראה את ההבדל בינינו.
עם הידיים במהירות את מקרבת את הפח פלסטיק.
אני שומע את הקיא יוצא ממך.
את מרימה מבט. עיניים נוצצות מדמעות. פה מלוכלך מרוק וציפס.
עדיין פאקינג סקסית. שיט.
"רצית את זה לא? כל כך הרבה חשיבות עצמית. מתהלכת כאילו הכול מובן מאליו. מתייחסת בצורה מבזה." אמרתי והכנסתי כמה צ'יפסים לפה שלי.
"עכשיו זה כבר לא נעים, נכון? עכשיו את מרגישה ורואה איך גרמת לאחרים להרגיש? ניתנים להחלפה, בחוסר רגש, לא שווים את מה שהם עושים ומשקיעים."
הקאת שוב.
אני מסתכל עליה בעיניים שאומרות "תמשיכי, זה בור שאת חפרת לעצמך, אז את תצטרכי לצאת ממנו.".
את מנגבת את הפה ומסביבו, עם כף היד, ומורחת את כף היד הזו על תחילת הפח.
עם היד השנייה לוקחת עוד חופן ציפס ומכניסה לפה.
היא אוכלת ובולעת. היא מסתכלת מסביב לפח, ונושמת. מסדירה נשימה.
יש כבר טיפה ריח מסריח בחדר.
אני קם.
מתקרב אליה, היא לא מרימה את הראש. כנראה מחשש שאם תזיז אותו היא תקיא שוב.
אני לוקח את השקית ושם אותה בפח.
חזרתי לכסא, והמשכתי לאכול עוד כמה מהצ'יפס שלי.
קולות של קיא, הראש מעל הפח, אבל לא מוציאה חזרה.
את מסדירה נשימה. חוזרת לעצמך. כבר אפשר לראות את הזיעה על פנייך וגופך.
"איך את מרגישה?" שאלתי לתוך החדר. לא יודע אם הקול שלי יגיע לאוזנייך שנמצאות צמוד לפח.
לחשת לתוך הפח כמה מלמולים.
"אני לא שומע." אמרתי.
הרמת קצת את הראש "מספיק. אני לא יכולה יותר."
"אני יודע" צחקתי " הצ'יפס כבר בפח".
פתחת את העיניים, וראית את השקית צ'יפס ומעליה הקיא החדש.
התחלת לצחקק.
החיוך על הפנים. חלק מהשיער יצא מהקוקו ונפל על פנייך.
את מתחילה לצחוק יותר ויותר חזק.
"סליחה... אני באמת מצטער..."
כמה דקות עוברות...
"לא התכוונתי באמת... לא חשבתי על זה..."
"עכשיו..."
"עכשיו אני מבינה" את אומרת וצוחקת, צוחקת ואומרת.
"יופי." אני מחזיר לך.
את מתפקעת מצחוק. את נופלת אחורנית וצוחקת.
אני מתקרב אלייך.
"אמריקקקקקה" את צועקת לתוך החדר בין צחוק לצחוק, בין נשימה לנשימה.
את לא מפסיקה לצחוק ואני איתך. צוחק.
יחד עם הצחוק, בכי מתגלגל על הלחיים שלך. דמעות שיורדות ממך...
האנרגיה שמשתחררת...
אני מרים את הגב שלך מהרצפה ומתיישב מאחורייך.
יושב מזרחית, ואת הראש שם עליי.
את מסתכלת למעלה, עליי. עוד מצחקקת קצת.
אני מלטף את הפנים שלך. את מתחילה להבין.
את החיבור. את הרגש.
העומק והעומס הרגשי כאשר אנחנו מאפשרים לזה, אחד עם השנייה.
ההכלה שלי לעומת הפתיחות שלך, שהיו בניגודיות עד כה.
מלטף את המצח, הלחיים שלך. מנקה את השפתיים שלך.
את מצחקקת ומביטה לי בעיניים.
"תודה" את לוחשת, וסוגרת את העיניים.
אני לא אומר כלום. מתקרב. מנשק את המצח שלך. את הלחיים. את האף שלך.
מנגב ממך את הזיעה. את הקיא.
מאפשר לך להיות את. במצב הזה.
בקבלה. ב-למטה שלך. באי נוחות. בסבל. בחרמנות. באנרגיות. במבוכה. בהשפלה.
בצער, בבושה ובאשמה שהרגשת.
בהכי אמיתי. באנרגיות שסוף סוף יוצאות ומשתחררות ממך, ולא אנרגיות המכבידות עלייך.
סוף סוף.
הכי עירום שלך.
פיזי. ונפשי.
הכי את.
"סליחה..." ואת מרימה בקושי את היד שלך לכיוון הפנים שלי.