"אוהב" בחורות, ילדות, עם אגו מנופח, מלוכלך, לא הגיוני.
שאם לא עושים משהו לפי מה שהן רוצות הן שוברות את הכלים ואפילו עושות קצת גזלייטינג.
שמנסות להכניס אותך לכאוס. שלה. למערבולות. רגשיות/פיזיות/מנטליות/קוגניטיביות.
אחרי שבוע, חודש, שנה. הן מבינות מה הן עשו, מה הן פספסו.
אבל האגו שלהן גדול, צדקת הדרך שלה נכונה, היא לא יכולה להסתכל ימינה שמאלה, להבין ראש של בן אדם אחר.
היא לא יכולה לעצור, לחשוב, להבין. ופה הבעיה.
אפשר, מותר וצריך לטעות. זה בסדר. זה אנושי. גם לנשלטים/ות. וגם לשולטים/ות (מי היה מאמין).
אבל לפחות שיהיה אפשר לדבר על הדברים, להיות נוכחים, מודעים, אינטליגנטיים. מעלות שלא מצאתי כאן הרבה.
בסופו של דבר, אנחנו זרים. לוקח זמן להתחבר. ללמוד אחד את השנייה. להבין. ליצור את המרחב הנכון והמדויק.
אפשר למצוא נקודות אמצע, או אפילו נקודות שאחד/ת מושכים לכיוון מסוים. הכול תלוי במה יותר חשוב לכל אחד.
כן. גם שולטים/ות, במצבים הנכונים, בטח בהתחלה, יכולים ואולי צריכים לבוא לקראת...
בסופו של דבר זה משרת מטרה משותפת.
ובסופו סופו של דבר, זה משתלם.
חזרה לאגו המנופח.
הן לא יֵרְדוּ על הברכיים, עם זנב בין הרגליים, תבקש סליחה... היא לא תפנה. היא לא תשלח הודעה. היא לא תתקשר.
לומר ש...
היא לא התכוונה... לא רצתה לעשות מזה ככה... זה בכלל משהו אחר... שזה ישב לה על נקודות אחרות אבל היא התפרצה/נאלמה.
נעלמה/התנדפה/פחדה/הרגישה דברים/מחקה.
אם משחקים וסצנות מגיעות יחד עם הגבולות והתפקידים So be it and that's ok.
אבל אני צריך הרבה פחות מכל המשחק והסצנה הלא בוגר. אני רוצה וצריך שיחה טובה, אמיתית, מובנת, גם אם זה לא ממשיך למשהו. גם אם זו היכרות קצרה.
אז הן לא חוזרות. זו גם דרך :)
ורואים אותן מתנתקות מהאתר. ורואים אותן עם הבחור התורן. ורואים אותן מתפתלות בבלוג. ורואים ורואים... את הבשר. את ההצגה.
החשיפה. את הפילאטיס והגוף. את הטייצים הממותגים. את הכפתורים שנפתחים עד הפופיק אבל לא עד הסוף, השדיים שנמחצים.
"...ואני ואני ואני..." "...רוצה רוצה רוצה..." "...אוף אוף אוף..."
ותכלס, זה סינון נפלא.
בהתחלה זה נראה ומרגיש אישי. מכאיב, לא מובן, מדאיג, מוזר, משגע. מעליב. מעצבן. מבלבל.
אבל זו ברכה.
אם אנחנו לא שני אנשים שיכולים לנהל שיחה תקשורתית, כנה, בוגרת, אחראית, אז זה לא זה.
כל אחד בורח לפעמים למקומות אחרים ולDefault שלו/ה.
אבל שניים צריכים לעבוד כאן.
נ.ב
אחרי שכתבתי וערכתי, ערכתי וכתבתי. חיכיתי. כתבתי עוד. פגשתי עוד. למדתי. ערכתי. ערכתי וכתבתי שוב. בדקתי. חודשים אם לא שנים.
עכשיו אני רואה משהו, אולי נכון, אולי לא. אולי זה רק אני.
"ילדות, עם אגו מנופח, מלוכלך, לא הגיוני. "- זה בעצם אגו שברירי. חלש, סדוק, כאוב. טראומות/קשיים רגשיים.
אבל כמו שכתבתי לפני, "אני לא".
אל תנסי להכניס אותי לכאוס שלך. WE ARE NOT THE SAME.