היא אמרה לי בעצבות, בייאוש, בבאסה... היה כעס ותסכול. בכי.
שהיא לא מצליחה במשהו... "בעוד משהו".
ואני מסתכל עליה ועל הדרך שהיא עושה.
בזכותי, בגללי, בעזרתי. זה לא משנה.
היא הולכת בדרך, עם הכוחות שיש לה. שהיא ידעה עליהם ועל כוחות שהתגלו לה מתוכה.
לכל אחד יש משאב משלו.
במקרה אני משאבה.
מה. אין הורים עם כסף ופרוטקציות? מה. אין פריפריה ומרכז? מה. אין זכייה אקראית בלוטו? אין חברים וחברות שמלמדים ותומכים?
גם עם קושי, ומכשולים.
גם כשהיא לא מצליחה.
גם כשהיא בוכה ולא יודעת אם היא יכולה להמשיך.
גם כשלפעמים היא חושבת שהיא מוותרת.
היא משתפרת. מאתגרת את עצמה. עושה דברים שלא האמינה שהיא תעשה בחייה.
היא מתגברת על קשיים. מחדדת את החושים שלה.
היא נופלת.
אבל היא גם קמה.
היא נפצעת.
אבל היא גם מתאוששת.
היא בוכה.
אבל היא גם מסתכלת קדימה.
גם בבדסמ וגם בחייה הוניליים.
היא לא רואה את זה.
כבני אדם אנחנו לא רואים את עצמינו. בטח לא בתוך תהליך...
אז אני מזכיר לה. ואז היא מסתכלת על המרחק, שנראה כה רחוק, בין מי ומה שהייתה ועשתה לפני כמה חודשים.
אז אמרתי לה.
"כרגע.
את לא מצליחה כרגע."
נ.ב
לפעמים יש דברים, שאפשר לא להצליח בהם, בסופו של דבר, זה לא כל כך נורא.
משהו שצריכים ללמד בצעירותנו...
יש ילדים שלוקחים קשה דברים. וגם מבוגרים.
עם כל הקושי בדבר, מהכישלונות והדחיות, למדתי.
זה היה חוסך לי שנים, כסף, זמן ומשאבים נפשיים... אבל אני עושה את הדרך, והיא הדרך שלי.
עם הכאב ועם הדמעות.